תלמוד - בבא מציעא נו ב

קדשים שחייב באחריותן . אמר הרי עלי עולה והפרישה והוממה ומכרה: יש להן אונאה . דכיון דאם מתה או נגנבה חייב באחריותה דידיה היא ואל תונו איש את אחיו קרינא ביה: ושאינו חייב באחריותן . כגון דאמר הרי זו: אף המוכר ספר תורה כו' . מפרש טעמא בגמרא בברייתא: גמ' דבר הנקנה מיד ליד . הזהיר עליו בבל תונו: שהוקשו לקרקעות . [דכתיב] והתנחלתם אותם וגו' (ויקרא כה) הוקשו לאחוזה: מכאן אמרו . מדלא אמעוט שטרות אלא משום דאין גופן קנוי ומכור: המוכר שטרותיו לבשם . לצור בהם אבקת סממנין נמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופן הוא: יש להן אונאה . דגופן קנוי ומכור: פשיטא . מאי שנא מכל מטלטלי דעלמא: לפרוטות . סתם מוכר שטרות לבשם אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות: ידו ממש הוא . דקדייקת לעיל מיד עמיתך מטלטלים דוקא הנקחין מיד אל יד: הכא נמי מרשות . עמיתך קאמר ואפילו קרקעות נמי במשמע: אין לי . שיתחייב כפל: אלא . בזמן שלקחה בידו: גגו חצירו [קרפיפו] מנין . שאם נכנסה שם ונעל בפניה לגנבה מנין שקנתה לו חצירו ומתחייב כפל: ת"ל ונתן מ"מ . מדלא כתיב ובידה יתננו: ושאני התם . ויקח את כל ארצו: יש להם אונאה . אם מכרן: בטלינהו אגב ארעא . ואין אונאה לקרקעות ובשלא השרישו קאי: שדאי . זרעתי בה שש סאין: חוזר . דמקח טעות הוא דהא בהדיא פי' בחזקת כן ואינו כן וכיון שהמקח טעות הוא אפי' בטיל להו אגב ארעא חוזר דנהי דאימעיט קרקעות מדין אונאה מדין מקח טעות לא אימעיט שהרי אין זה מכר דאדעתא דהכי לא זבן: כדבעי לה . כמה שצריך לקרקע דמידי דאומדנא דשכיח דטעו הוי כדין אונאה: נשבעין עליהן . אם הודה במקצת כגון טענו פסקת עמי לזרוע ו' שמסרתי לך וזרעת חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה: עומר מתירן . קס"ד אגידולין דידהו קמיבעיא ליה ולהכי קמהדר אי דאשרוש קודם לעומר: תנינא . דעומר מתיר את גידוליהן במסכת מנחות (דף עא.) והתם מפרש טעמא: ואי דלא אשרוש . בשעת הבאת עומר: תנינא . דאין עומר מתירן: דחצדינהו . מן החדש והיו צריכין שיתירם עומר לאכילה: וזרעינהו קודם לעומר . וחלף ליה עומר עלייהו בדלא אשרוש:

יצאו שטרות . מדממעט להו מאונאה משמע דחל המכר מדאוריית' בשטרות וא"ת פרק מי שמת (ב"ב דף קמז:) אמרינן מתנת שכיב מרע מדרבנן ופריך והאמר רב נחמן המוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל ומודה רב נחמן שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול אי אמרת בשלמא מתנת שכיב מרע דאורייתא משום הכי אינו יכול למחול כו' והשתא והלא מכר שטר חוב דאורייתא ואפי' הכי יכול למחול ומפרש ר"י דה"פ אי אמרת בשלמא דאורייתא היינו מוהעברתם א"כ עשאו הכתוב יורש וא"כ אמאי יורש מוחל מאי אולמיה דהאי יורש מהאי אי נמי אפי' הוי מכר שטר חוב דרבנן משכחת ביה אונאה מדאורייתא כגון שהלוהו על פה ונתן לו יותר מדאי כדי לעשות שטר שיעבוד או הלוהו בשטר ונתן לו הלוה יותר מדאי שיחזיר לו השטר ויהיה מלוה על פה ולרבינו חיים נראה דקנה מן התורה אם יש ללוה קרקעות שמוכר לו שיעבוד שיש לו בקרקעות ובמרובה (ב"ק דף סב:) כתבתי באריכות: והאי ביומיה מכירה הוא . תימה דבפ' קמא דע"ז (דף טו. ושם ד"ה והשתא) מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו וי"ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות: כל דבר שבמדה כו' אפילו פחות מכדי אונאה חוזר . הכא משמע דרבא מיירי אף בקרקעות וכן נמי פרק האיש מקדש (קדושין דף מב: ושם ד"ה ה"ג) דקאמר ובמקרקעי נמי לא אמרינן אלא דפליג באומדנא אבל פליג במשחתא אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאמר רבא כל דבר שבמדה חוזר וחוזר דקאמר היינו שהמקח בטל לגמרי כדמוכח ריש התודה (מנחות דף עז.) ושלהי הספינה (ב"ב דף צ.) וקשה דבפרק בית כור (שם דף קד. ושם ד"ה פחות) תנן בית כור עפר אני מוכר לך מדה בחבל פיחת כל שהוא ינכה הותיר כל שהוא יחזור ופירש רשב"ם התם דהא דאמר רבא דחוזר מילתיה לא הוי בקרקעות וקשה לפירושו מהכא וי"ל דהתם אינו אומר המוכר מדדתי שיש בה בית כור דאז ודאי היה חוזר כדרבא אלא סתמא אומר כך וסבור היה המוכר שיש כך ולכך המקח קיים וא"ת לימא דידע דשדא שיתא ומוכרו יותר משויו וכיון דזרעינהו דלמא בטל אגב קרקע וי"ל בענין זה פשיטא דיש אונאה שהמכר אינו תלוי בקרקע אלא בחטי שבשוק: אלא דאמר שדאי בה כדבעי לה . וא"ת היינו מקח טעות דבעי ליה ו' והוא לא שדא אלא ה' וי"ל דהמוכר מודה דלא שדא אלא ה' ואמר דלא בעי אלא ה' וקרקע זו אם זרעה כדבעי לה שוה אותם דמים ואגלאי מילתא דבעי שיתא וא"ת למה לא תחשב זו אונאת קרקע כיון שלא טעה לא במדת מנין החטין ולא בשומא לא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע כדבעי לה וי"ל כיון דאי הוה שדא בה כדבעי לה כמו שאמר היו שוה אותם דמים נמצא שהאונאה מן החטין ולא מן הקרקע: