תלמוד - בבא מציעא ז א

אלא מאי אית לך למימר . למה לא חייבוהו לעשר ממה נפשך: עשירי ודאי . הצריך הכתוב לעשר ולא הצריך לעשר את הספק וכל עשירי שבכאן ספק הן שאפילו יצא הפטור בחמישי שוב אין העשירי קרוי עשירי אלא תשיעי שהפטור אינו מן המנין: מאי ספיקות . דאמרן לעיל הספיקות נכנסין לדיר להתעשר: ספק פדיון פטר חמור . טלה שהופרש על ספק פטר חמור שאפילו הוא פטר חמור ודאי אין בטלה זה של פדיון משום קדושה: עשרה שיין . לאפקועי איסורייהו למשרי להו בעבודה: עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא . מעשה היה ובא לפני רב חסדא ורב חסדא הביאו לפני רב הונא: שאינה יכול להוציאו כו' . והאי נמי דחזינן ליה דאין יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש: הא יכול להוציאו כו' . בתמיה: שאינו ברשותו . והא סתם גזילה יכולין להוציאו בדיינין הוא: במסותא מטלטלין . כגון גיגית: מקרקעי . דכל היכא דאיתיה ברשות מרי' קיימא דקרקע אינה נגזלת ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה ראיה עלה הקדישו הקדש: בר מערבא . מארץ ישראל: מחוי ליה . מראה באצבעותיו כלפי מעלה: בכרכשתא . בגרדין שבשני ראשין שקורין ברניי"ש: ש"מ . מדקתני עד מקום שידו מגעת קנוי לו: האי סודרא . של קונה שקונין בו קנין: כיון דתפיס ביה . מקנה שלש על שלש קרינא ביה ושלף איש נעלו ונתן לרעהו: דכמאן דפסיק דמי . וקנייה מקנה והמכר נקנה בו ללוקח ודוקא נקט שלש על שלש דכלי בעינן דכתיב (רות ד) נעלו ובציר משלש אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן גבי טומאה: גט בידה . שנתנו לה: ומשיחה . שקשור בה בידו אם יש כח באותו חוט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו: אינה מגורשת . אלמא לאו נתינה היא: כריתות . הבדלה שיהיו מובדלים זה מזה והרי אגודים הם בחוט זה: אם היתה טלית מוזהבת . כלומר אפילו היא מוזהבת חולקים: פלוג הכי . לרוחבה ויהא הזהב לאחד מהם: קא משמע לן דא"ל כו' פלוג . לאורכה: שנים אדוקים בשטר . המלוה והלוה: שלך הוא ופרעתיו לך . והחזרת לי וממני נפל: יתקיים השטר בחותמיו . קס"ד דהכי קאמר אם השטר כשר שיקיימוהו חותמיו לומר כתב ידינו הוא הרי הוא בחזקתו: נפל השטר ליד הדיין . משמע דהכי קאמר: אם מצאו דיין לא יוציאו אותו עולמית מיד דיין ולקמן פריך מאי שנא דיין מאינשי דעלמא: וגבי ליה מלוה כוליה. בתמיה: במקוים . שכתוב בו הנפק שיצא כבר בבית דין והעידו עדים על חתימת ידן וכותבין הדיינין בו שטרא דנן נפק קדמנא ואסהידו פלוני ופלוני על חתימת ידייהו ואשרנוהו וקיימנוהו כדחזי: כולי עלמא לא פליגי דיחלוקו . דכי אמרינן דיתקיים השטר בחותמיו לא למגבי מלוה כולו קאמר אלא למגבי פלגיה ופלוגתייהו כשאינו מקוים רבי סבר אף על פי שהלוה מודה ליה שכתב שטר זה ולוה לו מעות צריך המלוה לקיימו בחותמיו ואפילו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיך דכל זמן שאינו מקוים מאן קמשוי ליה שטרא לוה שמודה לו שכתבו הא אמר דפריע אבל משהשטר מוחזק על פי עדיו אין הלוה נאמן לומר פרעתי הלכך זה ששניהם מוחזקים אי מקיים ליה מלוה בעדות ומשוי ליה שטר מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זה שאדוק בו והרי הוא כשאר מציאה ופליג: ואי לא לא פליג . שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי:

ולא עשירי ספק . אין להקשות איצטריך קרא למעוטי ספיקא כדפריך במסכת חולין (דף כב: ד"ה איצטריך): מפריש עליהן עשרה שיין . תימה דבפ"ק דבכורות (דף יא. ושם) אמרי' דשה אחד פוטר כמה פטרי חמורים ומה צריך עשרה שיים ותו מאי קא משמע לן מתני' היא הספיקות נכנסים לדיר להתעשר ותו כיון דאמר מעשרן מה צריך להשמיענו דהן שלו פשיטא כיון דמעשרן דהן שלו דאילו היו של כהן לא היה מעשרן דהוו להו כלקוח דתנן (שם דף נה:) הלקוח והניתן לו במתנה פטור ואי קמ"ל דאע"ג דמעשרן עדיין הם שלו פשיטא דמעשר בהמה של בעלים הוא: מחוי ר' אבהו והשאר בשבועה . נראה דלא גרסי' והשאר דאף במה שידו מגעת ישבע כיון דנתקנה השבועה שלא יהא אדם הולך ותוקף מטעם זה ישבע אף במה שהוא תופס ומכל מקום שפיר מוכח בסמוך דבקנין מאי דתפיס כמאן דפסיק דמי כיון דהכא לאחר שבועה נוטל כל מה שהוא תופס אפילו יותר ממחצה והשבועה היא בשביל הטענה ומפני התקנה: אם יכול לנתקו . נראה דאם היתה ידה פתוחה בשעת שנתן גט לידה ונשארה המשיחה בידו וקפצה ידה בחוזק שאם מושך המשיחה לא יוכל להביאו אצלו שאינה מגורשת שהרי כשנתן בידה קודם שקפצה ידה היה יכול להביאו אצלו והקפיצה לא עשה הוא אלא היא והוה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דאינה מגורשת דלא קרינן ביה ונתן בידה והכא דקאמר אם אינו יכול להביאו אצלו דמגורשת כגון שהיתה ידה קפוצה והוא תחב בידה כל כך בחוזק שאם ימשוך המשיחה לא יביא הגט אצלו ור"ת (נמי) פירש אם הגט כבד כל כך שאם רוצה למשוך הגט אליו תנתק המשיחה מגורשת ומיירי בידה פתוחה ולא קפצה ולא עשתה שום דבר: