תלמוד - בבא מציעא לג א

רובץ . מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת: ולא רבצן . הרגיל בכך: ולא מפורק . והוא צריך טעינה ולקמן פריך הכתיב הקם תקים: יכול מרחוק . והטיל עליו שילך שם: מדדה עמו . לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול: גמ' מנא הני מילי . דשלו קודם: לא יהיה בך אביון . הזהר מן עניות: כל המקיים בעצמו כך . אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק. פורק מעליו עול ג"ח וצדקה וסוף שיצטרך לבריות: שלמדו חכמה . סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהו סותרות זו את זו וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור והוא נקרא גמרא: מקרא . תורה נביאים וכתובים: משנה . כמו שהן שנויות ואין טעמן מפורש בהן: כל שרוב חכמתו הימנו . אם מקרא אם משנה אם גמרא: האיר עיניו . שהודיעו טעם משנה אחת שלא יכול להבין: דאסברן זוהמא ליסטרון . בסדר טהרות (כלים פי"ב משנה ב ופכ"ה משנה ג) היא שנויה ולא הייתי יודע מה כלי הוא ולמדני שהוא כף גדולה שמסלקין בו זוהם הקדירה והקלחת לצדדין: קרע מאניה . קרע שאין מתאחה כדין תלמיד על הרב: אחד יורד לאמת השחי . משנה היא במסכת תמיד (פרק ג משנה ו) אצל הנכנסים שחרית לפתוח דלתות ההיכל מי שזכה בדישון מזבח הפנימי כו' ושני מפתחות בידו אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון אחד מן המפתחות הללו פותח פשפש הצפוני שאצל פתח ההיכל בקרן מזרחית צפונית של אולם והיכל כדתנן התם שני פשפשים היה לו לשער הגדול אחד לצפון ההיכל והאולם ואחד לדרומו ואותו שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם כדמפרש התם ואותו פשפש שבצפון והוא לפתח שבזוית האולם שאצל חמש אמות של כותל ההיכל שבצפון פתח ההיכל ודלת סובבת בו ואותו מפתח של אותו הפתח יורד לאמת השחי. פשפשים פתחים קטנים כמין כיפות קטנות ארכו כעובי רוחב הכותל ודלת סובבת בו פושטי"ר בלעז אחד יורד לאמת השחי. הבא לפתוח בו שחרית [פשפש שבזוית האולם] עומד מבחוץ בתוך האולם ומכניס ידו בחור שבכותל עד בית שחיו ופותח: ואחד פותח כיון . לאחר שנכנס בזה ובא לו לתא אשר על פני אחת עשרה אמה של אולם קצת מן ההיכל ופותח במפתח שני דלת אחד שמן התא להיכל מהר בלא טורח כשאר פתחים ונכנס להיכל לפתוח דלתות ההיכל: כיון . כמו (פסחים לז.) יעשנה בדפוס ויקבענה כיון מהר בלא טורח והאי שער הגדול הוא פתח ההיכל שבין אולם להיכל: עומדין זה מפני זה . כדין תלמיד לרב לפי שהיו יושבין תמיד בבית המדרש יחד ומקשין ומפרקין וכולם למדים זה מזה: לרבו מובהק . שרוב חכמתו ממנו כר"י: וצריך לו רבו . ששמע שמועות שיש בידו מפי אחרים: מאי . כלומר קודם לאביו לענין אבדה: ותנן רבו שלמדו חכמה . סתמא כר' מאיר: רוב חכמתו . אם מקרא מקרא אם משנה משנה: מדה . היא קצת: ואינה מדה . שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות [אחרונים] לכתבו: גמרא . כבר פירשתי למעלה שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה מה הם וכששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהן קיימות או לדעת דברי התנאים החלוקים בדבר ונימא הא מני פלוני חכם הוא:

מה לי רבצן . וא"ת ולישני רובץ בחנם רבצן בשכר דה"נ משני ולא מפורק בחנם אלא בשכר וי"ל דניחא ליה לשנויי דאתי כרבי יוסי הגלילי כדמוכח דאתיא כוותיה: וזהו ריס . אית דגרסי רוס דשבע ומחצה רוס עולה אלפים דהוי שיעור מיל כדמוכח בפרק שני שעירי (יומא דף סז.) גבי סוכות דשעיר המשתלח: ונוטל שכר . במה שמדדה ובפריקה מיירי שירא פן ירבץ דאי בטעינה פשיטא דהא טעינה גופה בשכר וכל שכן מה שמדדה: אבדתו קודמת . וא"ת אבדתו ואבדת רבו וכבוד אביו איזהו קודם אי אבדתו הלא כבוד אביו עדיף למאן דאמר בפ"ק דקדושין (דף לב. ושם) משל בן ואם כבוד אביו הלא אבדת רבו קודמת כדאמר לעיל. אני ה' ויש לומר אבדתו קודמת דהיכא דאביו נהנה מגוף הבהמה חייב לכבדו כגון שחוט לי בהמתך אבל הניחה ליאבד ותביא לי לאכול שגם לאב קשה האבדה אלא שרוצה לאכול: ומקרקעין זה על זה . אף על פי שאינו יודע יותר לפי שלומדין זה מזה ואם תאמר דאמרינן בפרק האורג (שבת דף קה: ושם) חייב לקרוע על אדם כשר אפילו לא היה בשעת יציאת נשמה ויש לומר דהכא מיירי בקרע שאינו מתאחה כדין תלמיד על רבו וכן פירש רש"י: