תלמוד - בבא מציעא כא א

דשיילינן להו . אם ראו הפרעון ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע: עדי קיום . שכתבו הנפק דבי דינא לא מקיימי ליה אלא א"כ פרע: סמפון שיש עליו עדים . בעדי קיום מוקמינן לה: יתקיים בחותמיו . ואפי' יוצא מתחת יד מלוה כשר: אין עליו עדי קיום . אבל עדים חתומין עליו: ויוצא מתחת ידי שליש . שאין הלוה מוציאו ולא המלוה אלא שליש שביניהם נאמן: או שיצא אחר חיתום שטרות . שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה כשר: דהא הימניה מלוה לשליש . דעל כרחך אין כותב שובר אלא מלוה והוא מסרו ליד השליש: מתני' אלו מציאות: מצא פירות מפוזרין . נתייאשו הבעלים מהן כדאמר בגמרא והפקר הן: מעות מפוזרות . הואיל ואין להם סימן ניכר איאושי מיאש והוו להו הפקר וזהו טעם כולם: כריכות . עומרים קטנים כמו מאלמים אלומים ומתרגמינן בירושל' מכרכן כריכן (בראשית לז): ברה"ר . שהכל דשין עלייהו ואם היה סימן נקשר עליהן הרי הוא נשחת: של נחתום . כל ככרות הנחתומין שוין אבל ככרות של בעל הבית יש בהן סימן: ממדינתן . כמות שהן גזוזות כשאר כל גיזת המדינה לאפוקי הבאות מבית האומן כדקתני סיפא: אניצי פשתן . רישט"א בל' אשכנז ובמקומינו פופי"ר: ולשון של ארגמן . צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן: מצא עיגול . של דבילה: אנפוריא . בגמ' מפרש: גמ' וכמה . חשוב פיזור: קב . מפוזר בארבע אמות אבל בג' אמות לא הוי פיזור וטעמא מפרש ואזיל: אי דרך נפילה . אם מצאם דרך נפילה שיש לדעת שלא הונחו שם מדעת אלא נפלו: אפילו טובא . מקב נמי דכיון דאין בהן סימן איאושי מיאש: ואי דרך הינוח וכו' . עתיד לחזור וליטלן: במכנשתא דבי דרי . בשעת אסיפת גרנות וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו: נפיש טרחייהו . לקבצן: בציר מהכי . אם היה פזורן בפחות מכן: משום דלא חשיבי . עליה קב פירות לטרוח עליהן טורח קיבוץ של ארבע אמות: שומשמין . דקין מאד ויש טורח בקיבוצן יותר מחטין אבל דמיהן יקרין: תמרים ורמונין . גסים הן ואין טורח בקבוצן:

מתני' אלו מציאות שלו: כריכות ברה"ר . בכריכות דוקא מפליג בין רה"ר לרה"י משום דלמ"ד (לקמן בבא מציעא כב:) סימן העשוי לידרס הוי סימן ומקום הוי סימן מיירי הכא דליכא סימן ומקום נמי לא הוי סימן ברה"ר משום דמנשתפי וברה"י הוי מקום סימן וחייב להכריז ומיירי דאשכח דרך הינוח וככרות של נחתום ועיגולי דבילה אין בהם סימן והוי שלו אף ברה"י ומיירי דמצא דרך נפילה ולכך לא הוי מקום סימן וא"ת אמאי נקט כריכות דאשכח דרך הינוח טפי משאר דאיירי דרך נפילה וי"ל דכריכות איידי דיקירי אינון לא הוה שיפלו שלא מדעת אלא כשעומד לפוש מניח לארץ ושכחם שם וככרות של בעה"ב יש להן סימן דבעלי בתים רגילים לעשות סימן בככרותיהן ולכך אפילו ברשות הרבים חייב להכריז דסימן העשוי לידרס הוי סימן וציבורי מעות ופירות דהוי מקום סימן אף ברה"ר כדאמר לקמן משום דלא שייך בהו מנשתפי ואם תאמר כריכות ברה"ר דמיירי דרך הינוח היאך לוקחם הא אמרינן לקמן ספק הינוח לא יטול וכל שכן ודאי הינוח וי"ל דה"מ כשמצא במקום מוצנע ומשתמר דלא יטול אם אין בו סימן ואם יש בו סימן נוטל ומכריז ולמ"ד (לקמן בבא מציעא כב:) סימן העשוי לידרס לא הוי סימן ומקום נמי לא הוי סימן מיירי בכריכות שיש בהם סימן ולכך ברה"י מכריז וככרות של נחתום ושאר דמתניתין לית בהו סימן ולכך אף ברה"י הם שלו וככרות של בעה"ב שיש בהם סימן חייב להכריז אף ברה"ר דאין עשוי לידרס משום דאין מעבירין על האוכלין וכולה מתני' מיירי בין דרך נפילה בין דרך הינוח וא"ת כריכות אי דרך נפילה היא אם כן אינו יודע היכן נפלו וברשות היחיד אמאי צריך להכריז הא מתייאש שסבור ברה"ר נפיל וי"ל דאע"פ שאינו יודע לכוין המקום יודע הוא אם נפל ברשות הרבים או ברשות היחיד: וכמה א"ר יצחק קב בארבע אמות . צריך לומר דרבי יצחק גופיה בעי וכמה דאי גמרא בעי מאי בעי וכמה לוקי דרך נפילה ואפילו טובא כדפריך גמ' בתר הכי אלא מדברי רבי יצחק הוא ורבי יצחק לא בעי לאוקמי דרך נפילה ואפילו טובא משום דסבר כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אלא מוקי לה במכנשתא דבי דרי שהניחם שם מדעת וכה"ג איכא בפירקין (דף ל:) דבעי ולעולם אמר רב יהודה כו' דצריך לומר דרב יהודה אמר ולעולם וכן בפרק לא יחפור (ב"ב דף כב: ושם ד"ה וכמה) גבי מרחיקין מן החלונות דקאמר וכמה אמר רב ייבא כמלוא רוחב חלון: חצי קב בשתי אמות מהו . תימה הלא קב בארבע אמות הוי נמי חצי קב בשתי אמות ומאי קמבעיא ליה וי"ל כיון דליכא אלא חצי קב ילקוט כיון שאין לו טורח לגמור אבל קב בארבע אמות יש לו טורח ללקוט הכל ואין מלקט כלל אי נמי קב בארבע אמות מרובעין הוי חצי קב בשתי אמות רוחב וארבע אמות אורך והכא בעי חצי קב בב' אמות על ב' אמות: