תלמוד - בבא מציעא קט א

מתני' לשנים מועטות . פחות משבע שנים: לא יזרענה פשתן . שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו: ואין לו בקורות שקמה . עץ סרק הוא וקוצצין ענפיו לקורות הבנין והן חוזרין וגדילין ופחות מז' שנים אין נעשות קורות הלכך קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה דלאו אדעתא דקורות נחית דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות אבל קיבלה לז' שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שנה ראשונה שקמה שבה: גמ' שבח שקמה יש לו . עשו והשביחו שמין לו שבחם לכשיסתלק: לצמיתות אמר רחמנא . מי שאילולי יובל היתה נצמתת דכתיב (ויקרא כה) והארץ לא תמכר לצמיתות: וניגמר מיניה . דמקבל: התם זביני מעליא הוא . וכל כמה דאשבחא ארעא ברשותיה אשבחא וארעא דהדרא משום דיובל אפקעתא דמלכא הוא ומאי דלא פקע מלכא לא מפקע ממכר אפקע שבחא לא פקע: קדחי בה תאלי . צמחו בה אילנות: דיקלא ואלים . קיבל הימנו אילן לפירותיו כך וכך שנים ונתעבה והגבירו עיקרו ה"נ וכו': לאו אדעתא דהכי נחת . אלא לאכילת פירות הכא אדעתא דהכי נחת לכל אשר יצמח בה: התם לית ליה פסידא . כל מה שהשביח שקמה לא מנע ממנו חרישה וזריעה: ידא דאספסתא . מקום הדקלין היה זורע אספסתא ידא כמו (במדבר ב) איש על ידו: אנא כורכמא רישקא רבאי . אני הייתי מגדל במקומן כרכום שדמיו יקרין: א"ל . מדקאמרת כורכמא רישקא רבאי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אמרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא אדעתא למיעבד בה מידי דבר קיימא למישם ליה שבחיה ומפיק אלא מידי דתיעקריה ותישקליה ותיזיל כי מסתלקת שקול כורכמך רישקך אותו כורכמא רישקא דהיינו תאלי שקיימו בה עקור אותו ולך וכשתבא לעקור אינו אלא עצים וזה יתן לך דמי עצים: אהדר ליה משוניתא . הגביהו סביב גבוליה כעין שן הר: קדחי ביה זרדתא . בההיא משוניתא צמחו בה אילנות של עוזרדין קורמיי"ר בלעז: ממולאי . מבית עלי שהיה ממשפחה רעועה: אמריתו מילי מולייתא . דברים גבנונים לשון מוליא במוליא במו"ק (דף י:) גבשושית: אפילו רב פפא . דבעי שכר שבחא דתאלי: דאית ליה פסידא . שצמחו במקום הראוי לזריעה: הכא מאי פסידא איכא . במשוניתא אין דרך לזרוע: שתלא . נוטע כרם בקרקע בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות: אפסיד . מאי דאשבח כבר מיהו אכתי הוה שבחא ומיסתלקנא דקאמר בלא שבחא קאמר: ורב כהנא אמר וכו' . דה"ק אי מפסידנא מסתליקנא על כרחי ושקילנא מאי דאשבחי: לא קניא . ואפילו אמרת הכי לא מסלקינן ליה בלא שבחא: מאי דאפסיד מנכינן ליה . שיימינן מאי דמטי לבעל הבית בהפסד ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבח: אומנא . מוהל תינוקות: כמותרין ועומדין דמי . לסלקינהו: מקרי דרדקי . פסידא דלא הדר הוא דשבשתא כיון דעל על:

אלא מעתה דיקלא ואלים ה"נ . דבעי מר שבחא באלימות הדקל הא ודאי אפילו לאביי לית ליה דדוקא בשבח שקמה דליכא פרי אלא שבח דגידול ענפים קאמר אביי דיש לו דאדעתייהו נחת אבל אדעתא דאלימות הדקל לא נחת ה"נ מר לא נחת אדעתא דתאלי אלא אדעתא דאספסתא א"ל התם ודאי לאו אדעתא דהכי נחת כדקאמרת אבל אנא נחתינא למה שיצמיח הקרקע דהיינו אספסתא ואלו צמחו במקומה: כמאן כאביי . דאילו לרבא דאמר בשבח שקמה אין לו אע"ג דאיכא למימר דאדעתא דהכי נחית ומשני דאפילו תימא כרבא דהתם כו': אין לך אלא דמי עצים בלבד . ואע"ג דבסוף פרק השואל (לעיל בבא מציעא דף קא. ושם) אמר דמצי למימר זיתי אני נוטל אי לאו משום ישוב א"י הכא לא מצי אמר ליה דמיירי דהני תאלי לא היו ראוים לנוטעם במקום אחר ואם היה נוטלם היו מתים ולא היו שוים אלא לעצים א"נ מדלא א"ל תאלי הוה נטענא אלא כורכמא דרישקא שמשעוקרין אותן אין נוטעין אותן במקום אחר גלית אדעתיך שלא היית חושש בדבר שראוי לנוטען ולכך אין לך אלא דמי עצים וכגון שהתאלי לא היו מכחישין אותו יותר מאספסתא וכורכמא דרישקא שאם לא כן לא יכול לומר תאלי הוה נטענא שהרי לאספסתא קבלה: מסלקינן להו בלא שבחא ולאו מילתא היא . פי' ריב"ן שלא אמר דבר זה מעולם אלא להפחידו אמר כן ותימה דאם לא אמר מעולם למה הזכיר כל כך אמוראים רב הונא ואיתימא רב יהודה ואיתימא כו' וי"ל דרב יוסף לא הזכיר אלא אחד מהם ובני בית המדרש נסתפקו בין אלו איזה מהן הזכיר: