תלמוד - בבא מציעא כג ב

במנינא דשוין . כבר נהגו הציידין לחרוז כמנין הזה בחרוז אחד: וגסטרון של אבר . שברי חתיכות של אבר: שיכוין משקלותיו . שיאמר משקלו ויכוין האמת: במתקלא דשוין . שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה: חתיכה גופה סימן . יאמר מאבר פלוני היה: או דדפקא . צואר שמעתי ומשום רבי יצחק בר' מנחם שמעתי דדפקא פלנק"ן מקום שדופק כשהוא יגע: חתיכות דג חייב להכריז . קא ס"ד כשאין בהן סימן והחתיכה גופה סימן או מאצל הראש או מן הזנב: ודג נשוך . זהו סימן שלו: הכא במאי עסקינן . דקתני חתיכות דג חייב להכריז: בדאיכא סימנא בפסקא . שלא נחתכה כדרך החותכין: כי הא דרבה . כשהיה שולח בשר לאשתו ביד נכרי: מחתך לה אתלת קרנתא . עושה החתיכה בת ג' קרנות כזה: דומיא דדג נשוך . דיש בו סימן: מתני' . דחייב להכריז: ברשום . חביותיהם של חרס היו וגפין אותם במגופת חרס ושורקין טיט סביב לדבק המגופה שלא יצא ריח היין ובימי שבט או ניסן שמוכרין בעלי בתים חביות לחנווני כעשר או כט"ו יחד נוטלין מגופותיהם וטועמין את היין וחוזר וסותמו וטח בו טיט סביב המגופה והוא קרוי רושם ונושאן החנווני לביתו ומתניתין בחבית רשומה והיינו סימן שיש רושמין ויש שנושאין אותה פתוחה למוכרה מיד: ופרכינן מכלל דברייתא . דקתני הרי אלו שלו בפתוחה קתני בתמיה פשיטא דהא אבידה מדעת היא שהניחה פתוחה וכל שקצים ורמשים ונחשים שותים הימנה: במציף . שהניח מגופה עליה ולא שרקה בטיט סימן ליכא ואבידה מדעת נמי ליכא: קודם שנפתחו האוצרות . שעדיין לא הגיע זמן מוכרי החביות ויחיד בעלמא הוא דעביד הוי רושם סימן: ברקתא דנהרא . והיין בא לעיר בספינה והלוקחין מפנין הספינה ומניחו על שפת הנהר ונושאין אחת אחת ופעמים ששוכח: איכא דאמרי כו' . נפקא מינה דאפי' כוון ואמר מקום מושבה מסוים לא הוי סימן: כופרא . זפת דבר שאין בו סימן הוה: מחסם . לשון לא תחסום (דברים כה) מגמגם בדבר ולבו נוקפו: דקדחו ביה חלפי . אורטי"א בלעז גדלו עליה ש"מ מימים רבים היה שם וכבר נואשו הבעלים: שלא שבעתן . עדיין לא הורגל בראייתן ותשמישן שיהא מכירן יפה ולשון אנפוריא נוטריקון אין פה ראיה: נפקא מינה כו' . וכגון דזה התובען צורבא מרבנן הוא: במסכת . יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לאו ואע"ג שסדורה היא לו יאמר לו לאו ומדת ענוה היא: בפוריא . שימשת מטתך יאמר לאו מדת צניעות הוא:

מחרוזות של דגים הרי אלו שלו . וה"ה מחרוזות של בשר כדאמר בתוספתא (פ"ב) וא"ת והא אמר בפ' גיד הנשה (חולין דף צה: ושם ד"ה בחרוזים) אל תהא שוטה בשר בחרוזים הוי סימן וי"ל גבי בשר שנתעלם מן העין הקילו טפי. דאין הלכה כרב מדפריך (שם) ורב היכי אכל בשרא משמע דאנן שפיר אכלינן: מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוי סימן . משמע דמדה עדיפא וא"ת והא אמרי' (לקמן בבא מציעא דף כח.) ינתן לאומר משקלותיו ולא לאומר מדת ארכו ורחבו משמע דמשקל הוי סימן טפי וי"ל דה"מ בבגד דאין דרך לשקול התם ודאי משקל עדיף: חביות של יין ושל גרוגרות הרי אלו שלו . אע"ג דתנן (לקמן בבא מציעא דף כד:) מצא פירות בכלי חייב להכריז משום סימן של הכלי הכא רגילות הוא דכל החביות שוין וא"ת מדת היין להוי סימן וי"ל שהחבית מלאה וכל החביות שוין אבל אם אין החבית מלאה יהא סימן לומר כמה יין יש בו: אתלתא קרנתא . וא"ת דרב אמר בפ' אין מעמידין (ע"ז דף לט: ושם) חבי"ת אסור בחותם אחד ושמואל נמי לא פליג עליה אלא בחלב אבל בשר יין ותכלת מודה ומפרש ר"ת דהתם מיירי בישראל חשוד וכן משמע דמיירי התם לעיל בחבר ועם הארץ וישראל חשוד לא מרתת כמו נכרי.: ברשום . שכל בעל הבית עושה רשימתו משונה משל חבירו והוי סימן ברייתא בלא רשימה: אביי אמר . אפילו רשום לא הוי סימן אחר שנפתחו האוצרות שבעל הבית אחד מוכר להרבה חנוונים וכולם רשומים בענין אחד ופרש"י אינו נראה: במסכת . וא"ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי זה: בפוריא . אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש"י אם שימש מטתו אלא אם בעל קרי היה ולא בא לבית המדרש ושאלוהו למה לא בא ישנה ויאמר שחולה היה או שאר אונס אירע לו אי נמי שאלוהו שכבת על מטה זו לא יאמר לו כן פן יראה בה קרי ויתגנה: