מסכת חגיגה - פרק ב - משנה ז

בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ מִדְרָס לַפְּרוּשִׁין. בִּגְדֵי פְרוּשִׁין מִדְרָס לְאוֹכְלֵי תְרוּמָה. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְרוּמָה מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. בִּגְדֵי קֹדֶשׁ מִדְרָס לְחַטָּאת. יוֹסֵף בֶּן יוֹעֶזֶר הָיָה חָסִיד שֶׁבַּכְּהֻנָּה, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָא הָיָה אוֹכֵל עַל טָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כָּל יָמָיו, וְהָיְתָה מִטְפַּחְתּוֹ מִדְרָס לַחַטָּאת:

מדרס. אב הטומאה לטמא אדם וכלים כמדרס הזב שמטמא אדם וכלים, כדכתיב (ויקרא ט״ו:ה׳) וכל אשר יגע במשכבה יכבס בגדיו:

לפרושים. לאוכלי חוליהם בטהרת חולין:

בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. כאן חסר מעלה אחת. והכי אבעי ליה למתני, בגדי פרושים מדרס לאוכלי מעשר שני. בגדי אוכלי מעשר שני מדרס לאוכלי תרומה, דהיינו לכהנים בתרומתן. וכל הני מעלות מדברי סופרים נינהו, שאמרו אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו. ומתוך שהן אצל אלו כאילו לא שמרום, גזרו בבגדיהם שמא ישבה עליהם אשתו נדה, והרי הן מדרס הנדה:

היה אוכל על טהרת הקודש. היה אוכל חולין שלו בטהרה כאילו היה קודש. שהיה נזהר בהן מכל טומאה המטמא את הקודש:

והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. אבל לא לקודש. דקסבר האי תנא חולין שנעשו על טהרת הקודש כקודש דמו. ואין כן הלכה. דחולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו לכל הדברים. כדאיתא בסוף מסכת נדה:

בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. פי' הר"ב כמדרס הזב וכדמסיק לקמן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדאיתא בפ"ב דחולין דף ל"ה. והתם מסקי התוספת. וכן בפ"ד דנדה דף ל"ד. דאילו ע"ה עצמו אינו עושה מדרס. וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום. וכיוצא בזה בפי' משנה ה' פרק דלקמן משא"כ רוקו דעם הארץ. [דתנן במשנה ב' פרק דלקמן] דיכולין להזהר ועיין משנה ה' ו' פ"ז דטהרות. ומה"ט אתי שפיר דקתני בגדי ע"ה ולא קתני דע"ה עצמו כזב. וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. ולפי זה מאי דנקט הר"ב כמדרס הזב לענין דינא נקט. דמדרס נדה ומדרס זב שוים הם. אבל הגזירה משום אשתו נדה היא כמ"ש לקמן ולשון הר"ב כולו לשון רש"י הוא. והכתוב שהביא הר"ב וכל אשר יגע במשכבה. ובפירוש רש"י כתוב במשכבו. ושניהם לא דייקי. דהך קרא שכתב הר"ב בנדה כתיב. ורש"י דנקט במשכבו דכתיב בזב. מיהו רישיה דקרא ואיש והתוספת דהכא הביאו ירושלמי. דע"ה אצל תרומה הוי כזב. והרמב"ם בפי"ג מהלכות אבות הטומאות כתב וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות. ומתני' דטהרות מפרש בטעם אחר כנזכר בפירושו שם. ואפ"ה לא קשיא. אמאי נקט בגדי כו' דבאינך כולהו כתב דבגדים דוקא אבל אוכליהם טהורין הן לשלמעלה מהן וכתב כ"מ שכן הוא בירושלמי. ולסברא זו י"ל. איידי דאינך דבגדים דוקא נקט גבי ע"ה נמי בגדי כו'. [*ועיין במשנה ג' ה' פי"א דפרה]:

עם הארץ. עיין מ"ש בסוף משנה ח' פ"ד דחלה:

על טהרת הקדש. שהיה נשמר מכל מה שיטמא הקדש. וישים אותם חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם. אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. רמב"ם:

והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. כתב הר"ב אבל לא לקדש כו'. ואין כן הלכה. עיין במשנה ה' פ"ב דחולין. ומשנה ב' פ"ב דטהרות. ומ"ש דלאו [כקדש דמי] לכל הדברים כו'. עיין סוף פ"ב דטהרות: