מסכת חגיגה - פרק ב - משנה ד

עֲצֶרֶת שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, אֵין יוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וּמוֹדִים שֶׁאִם חָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שֶׁיּוֹם טְבוֹחַ אַחַר הַשַּׁבָּת. וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְלַבֵּשׁ בְּכֵלָיו, וּמֻתָּרִין בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית, שֶׁלֹּא לְקַיֵּם דִּבְרֵי הָאוֹמְרִין עֲצֶרֶת אַחַר הַשַּׁבָּת:

יום טבוח. יום שחיטת עולות ראיה של יו״ט לאחר השבת שאין קרבים לא ביו״ט ולא בשבת. ועצרת יש לה תשלומין כל שבעה כפסח וסוכות:

וב״ה אומרים אין לה יום טבוח. אינה צריכה יום טבוח, שמותר להקריבן ביו״ט. וב״ה לטעמייהו דאמרי מביאין שלמים ועולות ביום טוב. ואשמעינן תנא דאפילו היכא דלא אפשר למיעבד למחר, כגון דחל עצרת בערב שבת אפילו בהא אמרי בית שמאי דאין עולת ראיה קריבה ביו״ט ודחו לה עד לאחר השבת:

אין כהן גדול מתלבש. בכלים נאים שלו, ביום טבוח של עצרת שאחר השבת. כדי שלא יתנאה באותו היום, שיבינו הכל שאין היום יו״ט:

שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר שבת. שהיו הצדוקים אומרים לעולם עצרת אחר שבת, דכתיב (ויקרא כ״ג:ט״ו) וספרתם לכם ממחרת השבת, והן אומרים ממחרת שבת בראשית וא״כ לעולם חל עצרת באחד בשבת:

בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת. כתב הר"ב דעצרת יש לה תשלומין כל ז' כדכתב במ"ו פ"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים כו'. עיין בתוס' בד"ה נפשוט כו':

ובה"א אין יום טבוח אחר השבת. [*ולשון הר"ב אין לה יום טבוח וכן לשון רש"י. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ול"ג אחר השבת. וה"נ מייתי לה בגמ' בבלי]*) ומ"ש הר"ב ואשמועינן תנא דאפי' כו' אמרי ב"ש דאין עולת ראייה קריבה ביו"ט ודחו לה כו' גמ'. כלומר ול"ק דהא אפליגו בה חדא זמנא. ופי' רש"י דקמ"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ותו בגמ' ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי ב"ה משום דלא אפשר למחר. אבל בהא אימא מודו לב"ש. צריכא:

ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת וכ"ש שלמי חגיגה וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה דלא דחו דילפינן מקרא (ויקרא כ״ג:ו׳) דוחגותם וגו' לה' שבעת ימים ולא שמונה כמ"ש במ"ד פ"ז דפסחים. אלא עולת ראיה מאי טעמא לא ומאי שנא ממוספי יו"ט דדחו שבת משום דזמן קבוע להם. וה"נ זמן קבוע להם. וכי תימא דשאני עולת ראיה ממוספין דאם עבר זמנן בטל קרבנן משא"כ הראייה דיש לה תשלומין כל שבעה דאי איתא דמשום הא לא דחו לא אצטריך קרא דוחגותם לשלמי חגיגה דכמו כן יש להן תשלומים כל שבעה. ומש"ה בפ"ז דפסחים ד' ע"ו ע"ב אדאיתא בגמ' מנינא למעוטי חגיגה כו' כיון דאית ליה תשלומין כל ז' לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא. לא דחיא טומאה. כתבו התוס' דל"ג כיון דאית ליה תשלומין. אלא ה"ג כיון דלא דחיא שבת שאין הטעם תלוי בכך אלא ילפינן מוחגותם כו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד דאיכא למ"ד דכשנטמאו הבעלים בראשון של יו"ט דלא חזי ביום הקבוע לית ליה תשלומין ע"כ. אלא שראיתי להרמב"ם שכתב בפ"א מה' חגיגה עולת ראייה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר ע"כ. וא"כ גרס שפיר כגרסת הספרים. ולענין קו' התו' נ"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג ז' ולא ח' ואצטריך למכתב דתיליף מיניה לטומאה דלא דחי. ולא תיליף מפסח דדחי. והא נמי לא קשיא ממאן דאמר דכשנטמאו הבעלים כו' לית ליה תשלומין. דיש לומר דאפ"ה דכיון דקרא קבע תשלומין לחגיגה כשלא חג מעצמו הלכך כמאן דלא קביע ליה זמן דמי. והטומאה אינה נדחית אע"ג דבכה"ג תו לית ליה תשלומין. ועוד דהך סוגיא אליבא דמ"ד דאית ליה תשלומין דהכי קי"ל. כדמוכח מהרמב"ם שסתם וכתב מי שלא הקריב כו' הרי זה מקריב בשאר ימות הרגל. משמע אפילו מחמת שהיה טמא בראשון. ותמיהני שהכ"מ לא הראה מקום על זה דמשנתינו זאת שאמרה דלא דחי שבת. ומיהו לדעת בעלי התוס' נ"ל דטעמא דעולת ראיה אינה דוחה שבת משום דכל עצמה של ראיה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה. כמ"ש במשנה ב' דפ"ק הלכך כחגיגה היא:

ואין כהן גדול מתלבש בכליו. פירש הר"ב בכלים נאים שלו וכו' כדי שלא יתנאה כו' וכפירש"י וכלומר בביתו ובשוק. והתוס' הקשו דהל"ל בכלים נאים. מאי בכליו. ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש. וראיה מירושלמי דאמתני'. ר"י בר בון בשם ריב"ל בכל יום כהן מתלבש בכליו ומקריב וכו' ר"ע בשם ריב"ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו"ט. כלומר מפני כבוד היום. והיינו דאמרה מתני' דבזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים כו':

ומותרין בהספד ותענית. קאי (אב"ש) [צ"ל אכל שנים] נמי ולהכי קתני מותרין. א"נ ה"ק והעם מותרין וכו':

שלא לקיים כדברי האומרים עצרת אחר השבת. כתב הר"ב דכתיב ממחרת השבת. והן אומרים [ממחרת] שבת בראשית. ואנן ס"ל שהפסוק קרא יו"ט שבת. כמו שקראו כולם שבתות השם. הרמב"ם. ומה שהכריח קבלת רז"ל. תמצא במשנה ג' פ"י דמנחות: