מסכת חגיגה - פרק ג - משנה ו

הגבאים. ישראל שהן גבאים למלכי אומות העולם לגבות מישראל מסים וארנוניות. ונכנסו לתוך הבית לעבוט עבוטו:

וכן הגנבים. שגנבו כלי חרס והחזירום:

נאמנים לומר לא נגענו. לתוכו. והוא שהחזירום מחמת תשובה שעשו מעצמם, לא מחמת יראה:

ובירושלים נאמנים על הקודש. נאמנים על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים, לומר שהן טהורין לקודש, לפי שאין עושין כבשונות בירושלים, לפיכך האמינום ולא גזרו עליהם:

ובשעת הרגל אף על התרומה. דאמר קרא (שופטים כ י״א) ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים, הכתוב קראם בשעת אסיפה כולם חברים, ורגל שעת אסיפה היא:

הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכו'. נאמנים לומר לא מששנו כלי הבית. והכי מפרש לה במשנה ו' פ"ז דטהרות:

נאמנין. לשון רש"י ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מבתרומה קיימי. [כלומר וכן חומר בתרומה] ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה. והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם. ע"כ. והתו' הביאו לשון התוספתא דנאמנין גם על טהרת תרומה. וכן הרמב"ם העתיקה בפי"ב מהלכות משכב ומושב ומשמע דנמי לענין תרומה. וההוא פירקא ז' דטהרות דביה שנינו ג"כ לגבאים וגנבים שנכנסו לבית כו' בנאמנות דתרומה מיירי. וע"ש. וצ"ל דלא תני לה הכא אלא איידי דתנן לעיל דהוא הקדר והן הקדרות. ואפי' הכי לפעמים נאמנים ולפעמים לא. וה"נ גנבים לפעמים נאמנים כשהחזירו ולפעמים לא. ואיידי דגנבים תני נמי גבאים דמתני בהדדי בפרק ז' דטהרות אבל אין ראיה מדתנן ובירושלים נאמנין על הקדש ש"מ דרישא לאו בקדש. דאיכא למימר דמשום סיפא דאף בתרומה נקט לה:

ובירושלים נאמנין על הקדש. פירש הר"ב על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים דכל יחיד ויחיד נסכו בביתו. לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעית. אבל בעלי הלשכה המספקים נסכים לצבור. די להם בנכנסים לתוך העיר. ולשם בלבד האמינום על החביות א"נ יחידים צריכין לדקים אף לבישול שלמיהם יום יום. רש"י:

ובשעת הרגל אף על התרומה. כתב הר"ב דאמר קרא ויאסף כל איש וגו'. גמ'. והרמב"ם בפי"א מהל' מטמאי משכב ומושב כתב מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל. טעמו דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרין לא היו עוקרים לגזירתן שגזרו בע"ה. ולא הוי דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל: