מסכת חגיגה - פרק ב - משנה ה

נוֹטְלִין לַיָּדַיִם לְחֻלִּין וּלְמַעֲשֵׂר וְלִתְרוּמָה. וּלְקֹדֶשׁ, מַטְבִּילִין. וּלְחַטָּאת, אִם נִטְמְאוּ יָדָיו, נִטְמָא גוּפוֹ:

נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה. חולין ומעשר שני ותרומה די להם נטילה בכלי שאין בו אלא רביעית מים:

ולקודש מטבילין. פירוש לאכול שלמים וחטאת ואשם יש מעלה יתירה, שצריך להטביל את הידים בארבעים סאה. ואע״פ שאינם אלא סתם ידים, שלא נגעו בטומאה המטמאה את כל הגוף מדאורייתא:

ולחטאת. ליגע במי חטאת, מים המקודשים באפר פרה אדומה להזות מהם על טמאי מתים, יש מעלה יתירה, שאם נטמאו ידיו בא׳ מן הדברים המטמאים את הידים ולא את הגוף, כגון ספר ואוכלין טמאים ומשקין טמאים וכל טומאות שמדברי סופרים, נטמא גם הגוף, וכל הגוף צריך טבילה. וכל מעלות הללו שזה גבוה מזה, מדברי סופרים הם. והאי דנקט להו הכא גבי הלכות חגיגה, לפי שיש בסופן הלכות הרגל, שעמי הארץ חשובים טהורים ברגל, ולא בשאר ימות השנה. בסוף חומר בקודש:

נוטלין לידים. עיין במשנה ב' פ"ח דברכות:

לחולין למעשר ולתרומה. והא כדאיתא והא כדאיתא. דהא תנן ברפ"ב דבכורים דרחיצת ידים בתרומה. מה שאין כן במעשר. וכ"ש חולין. אלא תרומה בנגיעה. וכדמפרש הר"ב שם. והכא למעשר וחולין דוקא באכילה. עוד פירשו בגמ' דאידי ואידי באכילה. הא באכילה דנהמא. הא באכילה דפירי:

[*אם נטמאו ידיו. ה"ה יד אחת. כמ"ש במשנה ז' פי"ב דפרה]: