מסכת מועד קטן - פרק א - משנה ז

מפני ששמחה היא לו. ואין מערבים שמחה אחרת בשמחת הרגל, דכתיב (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. בחגך ולא באשתך:

אבל מחזיר הוא את גרושתו. דאינה שמחה כ״כ אלא באשה חדשה שלא היתה לו מעולם:

ועושה אשה תכשיטיה. כגון לתת כחול בעיניה, ולהשוות שער ראשה שלא יתפזר, ומעברת צבע אדום על פניה, ומעברת סכין על פניה של מטה, וכן כל כיוצא בזה:

שניוול הוא לה. צער הוא לה. ואין הלכה כר״י:

מפני ששמחה היא לו. לשון הר"ב ואין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ולשון אין מערבין לא ניחא לפום כך. דהל"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל. דהא קרא הכי משמע בחגך ולא באשתך. ובגמרא נמי הכי איתא דלדרשא דושמחת בחגך משום דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ולמ"ד טעמא משום דאין מערבין כו' דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. שבעה לחינוך ושבעה לחג וכי תימא דהכי אתרמי. א"כ מכדי קרא י"ד ימים קאמר שבעת ימים ושבעת ימים למה לי. אלא לאשמועינן דהני לחוד והני לחוד. אפי' כי אתרמי. ועיין משנה ד' פ"ק דחגיגה. והרמב"ם בפ"ז מהלכות יו"ט כתב טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ובפ"י מהלכות אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה והביא דרשה אחרת שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא בירושלמי ולפי שהיא פשוטה יותר מדרשא דבגמרא נסיב לה. ואהא דאין מערבין כו' כתבו התוס' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעיא שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה:

ועושה אשה תכשיטיה. כתב הר"ב כגון לתת כו' ומעברת סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה. רש"י:

לא תסוד. ענינו מפורש במשנה ד' פ"ח דשבת:

שניוול הוא לה. לשון הר"ב צער הוא לה כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת. ולשון רש"י שגנאי הוא לה ונוול בסיד [*ומצטערת בסיד]. ומה שכתב הר"ב ואין הלכה כר"י. וכך כתב הרמב"ם בפירושו. ובחבורו חזר בו: