מסכת מועד קטן - פרק ב - משנה ב

וְכֵן מִי שֶׁהָיָה יֵינוֹ בְּתוֹךְ הַבּוֹר וְאֵרְעוֹ אֵבֶל אוֹ אֹנֶס, אוֹ שֶׁהִטְעוּהוּ פוֹעֲלִים, זוֹלֵף וְגוֹמֵר וְגָף כְּדַרְכּוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עוֹשֶׂה לוֹ לִמּוּדִים, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יַחְמִיץ:

בתור הבור. חפירה שתחת הגת מסויידת בסיד לקבל היין:

למודים. נסרים של עץ. כלומר מכסה אותו שם בנסרים שלא יחמיץ, ולא ישלהו מן הבור. והלכה כר׳ יוסי:

וכן מי שהיה יינו וכו'. וצריכי דאי אשמועינן קמייתא בההיא קאמר רבי יוסי משום דמשחא [יקיר] ואיכא פסידא יתירא אבל חמרא דלא נפיש פסידא אימא מודי לר' יהודה ואי אשמועינן בתרייתא בההיא קאמר רבי יהודה וכו'. גמרא:

זולף כלומר מריק אותו בחביות. רש"י: