מסכת מועד קטן - פרק א - משנה ג

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, מוֹשְׁכִים אֶת הַמַּיִם מֵאִילָן לְאִילָן, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַשְׁקֶה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה. זְרָעִים שֶׁלֹּא שָׁתוּ לִפְנֵי הַמּוֹעֵד, לֹא יַשְׁקֵם בַּמּוֹעֵד. וַחֲכָמִים מַתִּירִין בָּזֶה וּבָזֶה:

מושכים את המים. שתחת אילן, זה לאילן אחר, דליכא טרחא. אבל לא ישקה כל השדה. ובשדה בית הבעל איירי, דלא פסדי, שמי גשמים מספיקין לו, אלא שכשמשקין אותו הוי הרווחה טפי:

שלא שתו. דלא פסדי:

בזה ובזה. אפילו לא שתו ואפילו שדה הבעל, דמשום הרווחה שרו חכמים. והלכה כראב״י, דסתם מתניתין משקין בית השלחין דלעיל כוותיה. ומיהו שדה לחה שהקרקע שלה כמו טיט מותר להשקותה במועד אפילו לראב״י דכזרעים ששתו לפני המועד דמו:

מושכין את המים מאילן לאילן. כתב הר"ב דליכא טרחא אבל לא ישקה את כל השדה ובשדה בית הבעל איירי כו'. דאי בבית השלחין הא תנן לה בריש פרקין דמשקין והיינו כל השדה. אבל תימא מה דוחקיה לאוקמיה בשדה בית הבעל לוקמיה בשלחין דביה איירינן בריש פרקין ואלו בית הבעל מאן דכר שמיה. ועוד דזרעים שלא שתו כו' הדר מיירי בבית השלחין. ולא קשיא מאי לא ישקה [את] כל השדה. דהא כבר פי' הר"ב לעיל דשדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי. ומתני' הכי דייקא. דמשיכה מאילן לאילן הוא דמותר הא השקאה לא. וכן דברי הר"ן בהדיא לחלק בין משיכה להשקאה. ועל כרחינו גם זו היא סברת הר"ב. כיון דיהיב טעמא דהמשכה משום דליכא טרחא. וא"ל משום דבר"פ בגמרא אמרינן דלא אסר ראב"י אלא בהרווחה. והיינו בית הבעל. ואע"ג דדרך דחייה אמרינן הכי מ"מ הרי רש"י אח"כ בפירוש המשנה מפרש ובלבד שלא ישקה כו' שדה בית הבעל ע"כ. דלהר"ב שכתב לעיל דבשדה בית השלחין דאילן לא. לדידיה הא דאמרן דלא אסר אלא בהרווחה נפרש בשדה בית השלחין דאילן דלית ביה פסידא אלא הרווחה. אבל רש"י היינו טעמא דמפרש בבעל משום דס"ל איפכא דאילן איכא פסידא. והכי מפרש מושכין מאילן לאילן דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירה איכא. וכ"כ התוספת בגמרא דריש פרקין משום דהוי כבית השלחין וכתבו דהא דתני מושכין ולא תני משקין אורחא דמלתא קתני דבעינן זה רגילין להשקות אילנות. ע"כ. וכן יש לפרש דעת הטור שכתב שדה הבעל שיש בה אילנות יכול להמשיך וכו'. ולכולם לא אסרו בית השלחין דאילן כמו שאסר הר"ב. ולהרמב"ם עיקר טעם היתר בית השלחין משום האילנות שבה שכ"כ רפ"ו מהלכות י"ט משקין בית השלחין במועד כו' שאם לא ישקה בית השלחין והיא הארץ הצמאה יפסדו בו האילנות שבה. ומשנתינו דמושכין כו' העתיקה כלשונה וכתב המגיד שמפרש למתני' כפי' הר"ץ גיאות. דמיירי בבית השלחין ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות בלבד והמשכת המים מאילן לאילן מספיק להם. ע"כ. וניחא טובא לפירושו דהשתא כולה מתניתין בבית השלחים כמו זרעים שלא שתו כו'. סוף דבר שדברי הר"ב צריכים תלמוד שזו מנין לו שפירש לעיל דבית השלחין דוקא תבואה ולא דאילן. ונראה נמי שחזר בו. מדפירש בכאן בשדה בית הבעל:

זרעים שלא שתו כו'. בבית השלחין כדכתב הר"ב בריש פרקין וכן פי' בטור ר"ס תקל"ז. ומ"ש הר"ב דלא פסדי נראה סברתו בזה כפירש"י. דמפרש זרעים שלא שתו לפני המועד שלא היו מלומדים לשתות תמיד לפני המועד לא ישקם במועד. דהואיל ולא משתה להו תדיר לפני המועד לא הוו להו פסידא אי לא משקה להו במועד. ודלא כפי' הר"ן לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד להם מערב מועד ואין מותר אלא דבר האבוד במועד שהיה ליה להר"ב לכתוב דלא פסדי במועד ועיין בספ"ק דתענית:

וחכמים מתירין בזה ובזה. כתב הר"ב והלכה כראב"י. דסתם מתני' דמשקין בית השלחין דלעיל כוותיה ותמיהני דאי משום הא לא אריא דהוה סתם ואח"כ מחלוקת. דיצא מן הכלל דהלכה כסתם. כדאיתא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ב) ועוד דבגמרא ריש פרקין דבעינן לאוקמי למתני' דלעיל כרבי אליעזר בן יעקב דחינן ליה ואע"ג דלפי האמת י"ל דראב"י נמי ס"ל כמתני' דלעיל. מ"מ אין ראיה מוכרחת דמתני' דלעיל כראב"י ודמש"ה ראוי לפסוק כמותו. ומ"מ הרי"ף פסק כראב"י מטעם דשמעתא דרב יהודה כוותיה אזלא וכו' ואחריו נמשכו הרמב"ם והרא"ש והטור. וא"ת קשיא הלכתא אהלכתא דהכא פסקינן כראב"י. ובספ"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן פסקינן דלא כראב"י כבר כתב בזה הכסף משנה בפ"א מהלכות שמטה דדוקא במועד דאיירא ביה רב יהודה ואזיל בשיטת ראב"י פסקינן כוותיה. אבל בשביעית דלא איירא ביה רב יהודה הדרין לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית למועד כדאיתא בירושלמי שהעתקתיו לעיל [*ועיין בפ"ח דערובין משנה י']: