תלמוד - שבת כט ב

הניחו בקופסא . גלי דעתיה דחשיב ליה: במגוד . קביל"א דגרע מקופסא ועדיף מאחורי הדלת ואחורי הדלת עדיף מזרקו לאשפה ומוכן דר' אליעזר היינו קופסא ושלא מן המוכן מגוד ואחורי הדלת: ומאי קרי ליה שלא מן המוכן . הואיל ולרבי אליעזר חשיב לקבולי טומאה דלגבי קופסא לאו מוכן הוא: ורבי יהושע סבר כו' . ומוכן דרבי יהושע מגוד ואחורי הדלת ושלא מן המוכן זרקו לאשפה: ומאי קרי ליה . למגוד מוכן הואיל ולר' יהושע בטל דלגבי אשפה דאיירי בה רבי יהושע מוכן הוא ורבי עקיבא תלאו במגוד קרי מוכן ואחורי הדלת שלא מן המוכן: והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע . ומטהר אף במוכן: מדקתני . במתניתין פתילת הבגד דמשמע שעדיין בגד הוא קצת וחשבו בעיניו ואפ"ה קאמר רבי עקיבא במתני' טהורה היא אלמא הדר ביה: של בגד . משמע שקפלה מבגד הבגד משמע שקפל הבגד עצמו שלם ולענין הדלקה כדאוקימנא לעיל טעמא דרבי אליעזר דבעי פתילה מחורכת שתדלק יפה: מתני' שתהא מנטפת . ויתקיים הנר שתהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר וטעמא משום גזרה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה ואפי' אותה שפופרת של חרס דמאיסא ליה גזרינן: אבל אם חיברה . ליכא למיחש דמשום איסור שבת בדיל מיניה: ויתן ראש הפתילה . השני שהוא יוצא דרך הנקב האחר שבנר לשאוב ושמן נמשך דרך הפתילה לראש הדולק: ורבי יהודה מתיר . דלא גזר: גמ' דלא מיפסק . מידי שהוא מונח בתוך חלל הנר למעלה מכיסוי: דמפסקא . שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא אימא מודה דנגזור: תנא אם חיברה . בעה"ב עצמו מבעוד יום בסיד או בחרסית מותר: כעין יוצר . שחברה שפיר: דשישא . רצפה של שיש דלא עביד בה חריץ: לעילא מרבי יצחק . לפניו: כדשתיקו ליה חבריא . רבי טרפון וזקנים שמפני שלא אמרו לו דבר דימה והעיד דמותר: נפק מיניה חורבה . וינהגו היתר בדבר ור' יצחק סבירא ליה כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור ואע"ג דבשייש לא עביד חריץ. גזר אטו עיליתא דעלמא: ריש כנישתא . מפטיר כנסיות המכניס ומוציא ומיישב תלמידים ותינוקות: דבצרה . שם מקום כי זבח לה' בבצרה (ישעיה לד): כר' שמעון . דאמר גורר אדם: דלא אפשר . אלא בגרירה שאין יכול ליטלן בידו: מחלוקת בקטנים . ואע"ג דאפשר בטלטול שרי רבי שמעון הואיל ואין מתכוין לחריץ ור' יהודה סבר כיון דאפשר אסור: קתני גדולים . מטה: וקתני קטנים . כסא ורבי יהודה פליג עליה דתנן במסכת ביצה רבי יהודה אומר כל הכלים אין נגררים דאי לאו משום פלוגתייהו למה לי למיתני גדולים השתא קטנים שרי רבי שמעון גדולים מיבעיא אלא תנא קטנים משום ר' שמעון ותנא גדולים משום רבי יהודה: דומיא דכסא . קטנים ובהא הוא דאסר רבי יהודה אבל בגדולים שרי: כסא דומיא דמטה . גדולים ובהא הוא דשרי רבי שמעון אבל בקטנים אסר: מוכרין כדרכן . כסות של כלאים לובשו בשוק כדי להראותו למוכרו דלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם כדרך כל הלובשים והעלאה דומיא דלבישה נמי דמיתהני בה: ובלבד שלא יתכוין כו' . ור' שמעון הוא דאזיל בתר כוונה: והצנועים . כשרים שמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים: והא הכא דאפשר . לכל אדם למעבד שלא על ידי איסור ואפילו הכי שרי: מתני' מפני נכרים . כגון פרסיים שהיה להם יום חג שאין מניחין אור אלא בבית עבודת אלילים שלהם: ומפני הלסטין . שלא יראו שיש שם אדם ויבאו עליו: ומפני רוח רעה . הבאה עליו וכשאינו רואה נוח לו: פטור . ובגמרא מפרש לכולה: כחס על הנר . שראוהו שמתקלקל וחס עליו וכבה את הפתילה: הנר . קרוייזי"ל: חייב . מפרש לה: פוטר בכולן . מפרש בגמרא (דף לא:): שהוא עושה פחם . בכיבוי זה והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמרא:

גזירה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא . והא דקאמר בסוף המצניע (לקמן שבת דף צה. ושם) אמימר שרא זילחא במחוזא ומפרש דטעמא מאי אמור רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות ומפרש בקונטרס דכולה מחוזא רצפה היתה התם אין לגזור מחוזא אטו שאר עיירות אבל בעיר אחת גזרינן עלייה זו אטו עלייה אחרת: ה"ג מחלוקת בקטנים אבל בגדולים ד"ה מותר . ול"ג ד"ה אסור דבפרק כל שעה (פסחים דף כ: ושם) משמע דטפי שרי היכא דלא אפשר מהיכא דאפשר: ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה וכו' . ובענין דלא הוי פסיק רישיה כגון שהוא לבוש מלבושים אחרים להגין עליו מפני החמה ומפני הצינה: