תלמוד - שבת קכז א

כדאמרי אינשי . חשבון קטן תחילה ואם יצטרך ליותר יפנה יותר משום הכי נקט ד' ברישא והדר חמשה וה"ה אפילו טובא: שלא יגמור . משום אשוויי גומות: ברגלו . מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול: תבואה צבורה . מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר: להסתפק . להאכיל לבהמתו אסור דברי ר"ש ור' אחא כו': כלפי לייא . כנגד היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר"ש מתיר מוקצה בכל מקום וכאן הוא מחמיר: לייא . היכן כגון חצבי לנהרא כגני לייא דברכות (דף נח.): לתך . אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא: לתך . חצי כור הוא ט"ו סאין: בד' וה' קופות אין טפי לא . בקופות עצמן הוא יפנה וימלאם אם ירצה או שק בכתפו שיעור קופה בפעם אחת אבל טפי להלך יותר מה' פעמים כגון לפנות בכלים קטנים וירבה בהילוך לא: למעוטי בהילוכא עדיף . ואע"ג דאפושי משוי הוא: או דילמא מעוטי משוי עדיף . ואם בא לפנות בכלים קטנים כשיעור ה' קופות מותר ולרב חסדא קבעי לה דאמר ה' דוקא: בי' ובט"ו . קס"ד אקופות קאי לומר שמפנה בקופות קטנות וירבה בהילוך: אכדין קאי . ולא פליגי והכי קאמר בי' בט"ו יפנה באותן ה' קופות: הא דמשתקלי חדא חדא בקופה . הך דתניא ד' וה' ולא נחת למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא בקופה והך דתנא בי' וט"ו איירי בכדים בינונים ובכדין קטנים עשר כדמשתקלי תרי תרי בקופה ט"ו כדמשתקלי תלתא תלתא בקופה דקטנים: כי דקורי דהרפניא . בכדין של הרפניא: איבעיא להו . אליבא דרב חסדא: דחוק לתלמידים . שאין מקום לתלמידים להושיב: ועימר . פנה את העומרים וכרמלית הואי ובפחות פחות מד' אמות: ת"ש ועימר רבי . אלמא חד גברא פנינהו: רבי בנפשיה עימר . בתמיה וכי אורחיה דנשיא בהכי: כהשכמת ביהמ"ד . מדשוי להו במתני' כי הדדי: מהשכמת בית המדרש . דתנא דידן אקדמה ברישא: אל נא תעבור . והניחו והלך לקבל האורחים: ועיון תפלה . לכוין בתפלתו:

דכולי עלמא למעוטי בהלוכא עדיף . לא מצי למימר למעוטי במשוי עדיף דההיא דקתני ד' וה' קופות לא מצי סבר הכי דא"כ הוה ליה למיתני בעשר וט"ו כשיעור ה' קופות וא"ת והא תנן בפרק אין צדין (שם דף כה.) שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אלא מביאה לאיברים אף על גב דמפיש בהילוכא התם שאני דאיכא טירחא יותר מדאי להביאה שלימה א"נ משום דמיחזי כמוליכה למכור בשוק והא דאמרינן בריש שואל (לקמן שבת דף קמח.) היכי ליעבד דמליא בחצבא רבא תימלי בחצבא זוטא קא מפשא בהילוכא דמליא בחצבא זוטא תמלא בחצבא רבא קא מפשא במשוי התם כיון שנהגו למלאות המים בחצבא רבא או בחצבא זוטא קשה להם לשנות מכמות שנהגו: של כדי שמן ושל כדי יין . והא דתנן בפ' המביא (ביצה דף כט:) כדי יין לא יביאם בסל ובקופה היינו ממקום רחוק דמיחזי כעובדין דחול אבל הכא בביתו: אע"ג דאית ליה אורחין טובא או דילמא הכל לפי האורחין . מכאן יש להוכיח דהא דתנן במתניתין ד' וה' קופות הוי אפי' בשביל אדם אחד דאי הוי נמי לפי האורחין אמאי נקט ד' וה' ועוד מדלא מספקא ליה אי חד מפני כולהו או כל חד לנפשיה אלא באת"ל הכל לפי האורחין משמע הא אם אמר אף על גב דאיתרמו ליה אורחין טובא ליכא לאיסתפוקי ואי אמרינן דד' וה' קופות הוי לפי האורחין אכתי איכא לספוקי אי חד גברא מפני לכולהו או כל חד מפני לנפשיה אלא משמע דפשיטא דד' וה' אינן לפי האורחין אלא אפילו לצורך אדם אחד: ולטעמיך רבי בנפשיה עימר . פי' כל השדה כולה: דכתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי חן וגו' . קסבר כמאן דאמר בשבועות (דף לה:) דהאי השם קדש דאיכא מאן דאמר התם שהוא חול שלמלאכים היה מדבר שהיה מזמינם: אוכל מפירותיהן בעולם הזה . בפ"ק דקדושין (דף לט:) מפ' דהיינו אם היתה שקולה מכרעת דשכר מצות בהאי עלמא ליכא: