תלמוד - שבת קכח ב

בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה מים מגולין מפני שהן ראויין לחתול רשב"ג אומר כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה:
מתני׳ כופין את הסל לפני האפרוחים כדי שיעלו וירדו תרנגולת שברחה דוחין אותה עד שתכנס מדדין עגלין וסייחין אשה מדדה את בנה אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת ומניח אחת אבל אם היה גורר אסור:
גמ׳ אמר רב יהודה אמר רב בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה מיתיבי בהמה שנפלה לאמת המים עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות פרנסה אין כרים וכסתות לא לא קשיא הא דאפשר בפרנסה הא דאי אפשר בפרנסה אפשר בפרנסה אין ואי לא מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה והא קא מבטל כלי מהיכנו סבר מבטל כלי מהיכנו דרבנן צער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן:
תרנגולת שברחה וכו':
דוחין אין מדדין לא תנינא להא דת"ר מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא את התרנגולת תרנגולת מאי טעמא לא אמר אביי משום דמקפיא נפשה תני חדא מדדין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל לא ברה"ר והאשה מדדה את בנה ברה"ר ואצ"ל בחצר ותניא אידך אין עוקרין בהמה וחיה ועוף בחצר אבל דוחין בהן שיכנסו הא גופא קשיא אמרת אין עוקרין אבל דדויי מדדינן הדר אמרת דוחין אין מדדין לא אמר אביי סיפא אתאן לתרנגולת אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולת לכבשינהו לכרעיה בארעא אי נמי נידל להו מידל דדילמא מנח להו לטופריה בארעא ועקר להו לסימנים:
מתני׳ אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת:
גמ׳ כיצד מסעדין רב יהודה אמר אוחז את הולד שלא יפול לארץ רב נחמן אמר דוחק בבשר כדי שיצא הולד תניא כוותיה דרב יהודה כיצד מסעדין אוחזין את הולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד לתוך פיו כדי שינק אמר רשב"ג מרחמין היינו על בהמה טהורה ביו"ט היכי עביד אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו ודוקא טהורה אבל טמאה לא מ"ט טמאה לא מרחקא ולדא ואי מרחקא ולדא לא מקרבא:
מילדין את האשה וכו':
מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי לאתויי הא דתנו רבנן אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה לשמן חבירתה מביאה לה שמן ביד ואם אינו ספק ביד מביאה בשערה ואם אינו ספק בשערה מביאה לה בכלי אמר מר אם היתה צריכה לנר חבירתה מדלקת לה את הנר פשיטא לא צריכא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קא משמע לן איתובי מיתבא דעתה סברא אי איכא מידי חזיא חבירתא ועבדה לי:
אם היתה צריכה לשמן וכו':
תיפוק ליה משום סחיטה רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין סחיטה בשיער רב אשי אמר אפי' תימא יש סחיטה בשיער מביאה לה בכלי דרך שערה דכמה דאפשר לשנויי משנינן אמר רב יהודה אמר שמואל חיה כל זמן שהקבר פתוח בין אמרה צריכה אני) בין לא אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת נסתם הקבר בין אמרה

בשר תפוח . מסריח: לחתול . לא מזיק ליה ארס דנחש שאף הנחשים היא אוכלת: מפני הסכנה . שמא ישתה אדם מהם: מתני' כופין סל בפני האפרוחים . אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ורבי יצחק משני לה בפ"ג בצריך למקומו: שברחה . מן הבית: דוחין . בידים: מדדין עגלים . אוחז בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו: אשה מדדה את בנה . אוחזתו בזרועותיו מאחוריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך: שנוטל אחת ומניח אחת . שהתינוק מניע את רגליו כשמניח אחת מגביה אחת: אבל גורר אסור . מפני שנושאתו: גמ' ואי לא כגון שהמים עמוקין: והא קמבטל כלי מהיכנו . דמשהניחם תחתיה אין יכול לטלטלן דדומה לסותר בנין מדרבנן: צער בעלי חיים דאורייתא . שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (ב"מ דף לב:): מדדין לא . שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה נוגעין לארץ ומוליכה: דמקפיא נפשה . מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל אווזים כשאוחזין בגפיהן הן מהלכין ברגליהן ומיהו ברה"ר לא משום שמא יגביה מן הארץ ונמצא נושאן דסתמא כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן בהמצניע (לעיל שבת דף צד.) גבי המוציא חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב והאשה מדדה את בנה אפילו ברה"ר דאי נמי מגביה ליה חי נושא את עצמו דהכי מוקמינן התם דבאדם מודו רבנן לרבי נתן: מקפיא . כגון אקפו ידיכו דחגיגה (דף טז:): אין עוקרין . רגליה לגמרי מן הארץ דמוקצה. היא לטלטלה: דדויי מדדינן . אוחזה בשני צדדיה בידו ומדדה והוה טלטול טפי מדחייה שדחפה מאחריה: סיפא . דקתני דוחין אבל לא מדדין: אתאן לתרנגולת . ורישא בשאר עופות: לכבשינהו לכרעיה בארעא . כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק עליהן: אי נמי לידלינהו . יגביהנו שלא. יהו רגליו נוגעות לארץ: מתני' מסעדין . מפרש בגמרא: חכמה . מילדת: אין מילדין את הבהמה ביום טוב . דאיכא טרחא יתירה: אבל מסעדין . אותה בי"ט: ומיילדין אשה בשבת . ואין צריך לומר שמסעדין וכל שכן ביום טוב: וקושרין הטיבור . של ולד שהוא ארוך שאם לא יתקשר ויכרך בשום דבר יצאו מעיו אם יגביהו התינוק: גמ' דוחק . בבשר של בהמה לפנים שיהא הולד בולט לחוץ: ונופח לו בחוטמו . שנחיריו סתומין לו ברירין: ונותן דד . של אמו בתוך פיו: מרחמין . מאהבין את ולדה עליה: בול של מלח . מלא אגרוף דכייב לה וזוכרת צער לידה ומרחמה את הולד אם רחקתו: מי שליא . שורין את השליא במים: לא מרחקה . אין דרכה לרחק: מביאה לה שמן . דרך רה"ר: ביד . בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר משנינן: בשערה . סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ואין כאן חילול שבת כיון שאין דרך הוצאה בכך: פשיטא . דהא פקוח נפש דוחה שבת: תיפוק ליה משום סחיטה . למה לא הביאה לה בכלי שלא תחלל שבת בהוצאה הכא נמי הא קמחללה בסחיטה: אין סחיטה בשיער . שהוא קשה ואין בולע: דרך שערה . כורכת הכלי בראשה בשערה: חיה . יולדת: קבר . בית הרחם:

בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה . תימה לימא מפני שהוא מאכל לכלבים וי"ל דכרבי יהודה אתיא ואינו מסריח כפירוש הקונטרס אלא חזי ליה וכל מידי דחזי ליה לאינש לא מקצה לכלבים אבל מפני שהוא מאכל לחיה מותר לטלטלו דכל ישראל בני מלכים הם ורב חסדא דלא שרי בשר תפל מהאי טעמא לית ליה כל ישראל בני מלכים: אין עוקרין בהמה חיה ועוף . לספרים דגרסי רה"ר הך ברייתא פליגא אקמייתא בתרתי דדייקינן הא דדויי מדדינן אפילו ברה"ר ולעיל קתני דווקא בחצר ותו סיפא דמוקמת לתרנגולת דאין מדדין ברה"ר ולעיל קתני דאפי' בחצר לא ולספרים דגרסי אין עוקרין בהמה חיה ועוף בחצר אתי שפיר: קמ"ל איתובי מיתבא דעתה . אע"ג דבפרק בתרא דיומא (דף פג.) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב: