תלמוד - ערכין כג ב

קבלן הוה הניחא למאן דאמר קבלן אע"ג דלית ליה נכסים ללוה משתעבד אלא למ"ד אית ליה משתעבד לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר איבעית אימא רב הונא הוה ליה ואישתדוף ואיבעית אימא אבא לגביה בריה שעבדה משעבד נפשיה דאיתמר ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד ערב דבעל חוב וקבלן דכתובה פליגי איכא למאן דאמר אית ליה נכסי ללוה משתעבד לית ליה לא משתעבד ואיכא למאן דאמר אע"ג דלית ליה משתעבד והלכתא בכולהו אע"ג דלית ליה נמי משתעבד לבר מערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא משתעבד מ"ט מצוה קעביד ולא מידי חסריה ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה וקא גרשה לדביתהו שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו אמר ליה תנא כי רוכלא ניחשיב וניזיל נהרדעי אמרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן אמר רב משרשיא מאי טעמא דנהרדעי בשלמא הקדש משום ריוח דהקדש ערב נמי מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסריה אלא לוקח מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ניזיל וניזבון איהו הוא דאפסיד אנפשיה:
מתני׳ המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה ובעל חוב אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא ב"ח את חובו אלא הפודה פודה ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו הקדיש תשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האלו על מנת ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב את חובו:
גמ׳ למה לי למימר הפודה פודה משום דר' אבהו דא"ר אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל דתניא רשב"ג אומר אם היה חובו כנגד הקדשו פודה ואם לאו אינו פודה ורבנן עד כמה אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת עד פלגא:
מתני׳ אע"פ שאמרו חייבי ערכין ממשכנין אותו נותנין לו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מטה מוצעת וסנדליו ותפליו לו אבל לא לאשתו ולבניו אם היה אומן נותן לו שני כלי אומנות מכל מין ומין חרש נותנין לו שני מצעדין ושני מגירות רבי אליעזר אומר אם היה איכר נותן לו צמדו חמר נותן לו חמורו היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט אין אומר למכור את המרובה וליקח מן המועט אלא נותנין לו שני מינין מן המרובה וכל שיש לו מן המועט המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו:
גמ׳ מאי טעמא דאמר קרא

קבלן הוה . שהתפיסה רב הונא מטלטלי לכתובתה והיא השלימתו לאביו והיינו קבלן שנושא ונותן ביד: אי לית ליה . נכסי ללוה בשעת הלואה לא משתעבד ערב באמירתו דכיון דאין לו ממה ליפרע מן הלוה לא גמר ומשעבד נפשיה: דאיתמר . לעיל קאי דאמרן הניחא למ"ד קבלן וכו': ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד . דמצוה קא עביד לזווגם ולא מידי מחסר לה דהא לא יהיבא זוזי: ולא מידי חסרה גרסינן: ערב תנן . דחיישינן שמא יעשו קנוניא עליו וידור הנאה: לוקח מהו . מי חיישינן לקנוניא שלאחר שתטרוף זו קרקע מן הלוקח יחזירנה וידור הנאה: כרוכלא ליחשוב וליזיל . כסוחר זה שמונה מעותיו. כלומר תנא הני והוא הדין ללוקח: ניזיל וניזבין . בתמיה וכי היה לו לקנות: מתני' והיתה עליו כתובת אשה . שקדמו גירושין להקדש דליכא קינוניא: אלא הפודה פודה . בעלים פודין אותן מן ההקדש בזול בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא: מוסיף עוד דינר . בעל חוב יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו: גמ' למה לי למימר הפודה פודה . תשקול אשה ובעל חוב בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: דרבי אבהו . בפ' בתרא (לקמן ערכין לג.): אם חובו כנגד הקדישו פודה . בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגביה מהנך נכסי אוזפיה. ואי לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא המוני מהמניה הלכך לא גבי מהקדש. ל"א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר: ורבנן עד כמה . סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה: עד פלגא . אבל בציר מפלגא לא: מתני' ממשכנין אותו . גזבר נכנס לבתיהן ונוטל בעל כרחן:
מזון וכסות ומטה ותפילין אכולהו משיירינן לו מעות לקנותן אם אין לו: מכל מין ומין . שיש (לו) אומנות שצריכה ד' וחמש כלים: מעצדין . דלדור"ש. מגירה שייג"א סכין מלא פגימות וחותך מהר כעין שיש לעושי מסריקות: צמדו . צמד בקר הן כלי אומנתו: מין אחד הרבה ומין אחד מועט . כגון ג' מעצדים ומגירה אחת נותן שנים מן המרובה והשלישית לגזבר: וכל שיש לו מן המועט . כמה שיש לו ולא זבנינא ליה אחריתי דכי היכי דעד השתא הוה סגי ליה בהכי השתא נמי תיסגי ליה: המקדיש נכסיו . תפילין בכלל נכסיו: מעלין לו תפיליו . ופודה אותן:

ערב תנן הקדש תנן לוקח מהו . תימה לרבי וכי לא ידע שבכל הש"ס דאשה גובה כתובתה מן הלקוחות ונהרדעי דאמרי נמי לא גביא אמאי אינה גובה מן הלקוחות ושמא י"ל שמכר נכסיו וגירשה מיד לכך היה חושש משום קינוניא אבל אם היה המכר קודם הרבה מן הגירושין שגירשה לאחר זמן לא היינו חוששין מן הקנוניא: הפודה פודה . לפרש"י משמע דהיינו האי דמפרש אחר כך הקדיש תשעים והיה חובו מנה מוסיף עוד דינר ואין הלשון משמע כן לפיכך נראה לפרש דהכא מיירי שאין בחוב כנגד הנכסים אלא מיירי כגון הקדיש מאה והיה בחובו צ' מנה וה"פ הפודה כל הרוצה לפדות יפדה מן ההקדש ויתן כנגד המותר שהנכסים יתירים על החוב ויצאו כל הנכסים לחולין ע"י כך שהרי כנגד החוב לא חל ההקדש והיה נראה שפדה הכל ולא אמרי' שיצא הקדש בלא פדיון והפודה יתן לאשה כתובתה או לבעל חוב: מוסיף עוד דינר כו' . פירש"י בעל חוב יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו משמע לפירושו שהבעל חוב עצמו פודה ואין לשון המשנה משמע כן דקתני על מנת ליתן כו' לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף להלוות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו: משום דר' אבהו . מכאן מביא רש"י ראייה דהא דאמר רבא (כתובות דף נט:) הקדש מפקיע מידי שיעבוד דוקא הקדש דקדושת הגוף דחמיר אבל קדושת דמים לא דהא הכא דמן הדין אין הקדש חל על הנכסים כיון דמשועבדים הם ואין צריך פדיון אלא משום דר' אבהו שלא יאמרו כו' וספק ביד מורי אם הלוה אין לו כי אם מטלטלין דהיינו קדושת דמים והקדישן הלוה אם יחול הקדש אם לא דודאי אם מכרן המכר מכר ולא יתפוס המלוה מיד הלוקח לפי שאין שיעבוד המלוה על המטלטלין אבל הקדש ספק הוא אם יחול עליהן ואין להוכיח מהא דפרש"י אהא דאמר רבא (ב"ק דף לג:) עשה שורו אפותיקי והקדישו אין ב"ח גובה הימנו דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים לא משמע אפי' מטלטלין אין ההקדש חל עלייהו אם הוא קדושת דמים אין זו ראייה דאפשר להעמידה כגון שהקנה למלוה מטלטלי אגב מקרקעי דכה"ג חל שיעבוד המלוה על המטלטלין כדאיתא פ' חזקת הבתים (ב"ב מד:) ואפי' מן הלוקח יגבה ונראה דמתני' מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין ממטלטלי וקאמר דלא יחול ההקדש ואין צריכין פדיון אלא משום דר' אבהו: ואם לאו אינו פודה . פירש רש"י ואם לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה ליה עליו הלכך לא גבי מהקדש ל"א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר עכ"ל אבל בתוספתא דמכילתין משמע כלישנא בתרא דתני בהדיא ואם לאו אין הקדשו כלום: עד פלגא . יש לישבו כשתי לשונות דכיון שאינו שוה אלא בציר מפלגא ודאי לאו אדעתא דהכי אוזפיה וללישנא בתרא כיון דהחוב טפי מפלגא לא חל הקדש עליו ולא שייך שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון: