תלמוד - ערכין ז א

מכלל דת"ק סבר כו' . בתמיה: והרגו . השור הרג את החופר: פטור . בעל השור: חייבין לשלם . אלמא מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וקשיא למאן דאוקי פלוגתייהו דרבי יוסי ות"ק דמתני' באם הזיק דא"כ קשיא סתמא אסתמא. ואיכא דמותיב הך תיובתא לר"ש בן אלעזר אבל פליאה בעיני היאך יכול להקשות הא ר"ש תנא הוא ופליג: בשעמד בדין . קודם שמת וחייבוהו לשלם לפיכך גובה מן היורשין דכיון דדינו חרוץ לשלם ה"ל כמלוה בשטר: והא תני חגא מת וקברו . השור בבור כגון שהפיל עמו חוליא ואפ"ה חייבין יורשין: והילכתא . הא דקתני יורשין חייבין כגון דייתבי דייני אפומא דבירא וחייבוהו מיד לשלם: מזין עליו . זורקין בשבילו דם חטאתו ואשמו ולא הויא כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג: חטא . בשוגג באותה שעה שיצא ליהרג כגון שראה חלב וכסבור שומן הוא ואכלו: אין נזקקין לו . שיפריש קרבן ליקרב: מפני שאין מענין את דינו . שימתינו מלהורגו עד שישחטו הזבח ויזרק הדם שעינוי הדין הוא: רישא נמי . דקתני כשחטא קודם לכן מזין עליו הרי ממתינים לו עד שישחט ויזרק: מתני' אין ממתינין לה עד שתלד . אלא הורגין ולדה עמה דחד גופא הוא: ישבה על המשבר . קודם שנגמר דינה: ממתינין לה עד שתלד . דכיון דעקר ונע ממקומו גופא אחרינא הוא: נהנין בשערה . ובגמ' מפרש טעמא: אסורה בהנאה . כדקי"ל (פסחים דף כב:) ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום: גמ' לרבות את הולד . קס"ד משניהם יליף מדה"ל למיכתב ומתו ואנא ידענא דאין ומתו פחות משנים: שניהם מיותר לדרשה: שניהן שוין . הנואף והנואפת יהו בני עונשין אבל אם היתה היא קטנה והוא גדול או הוא קטן דלאו בר עונשין והיא גדולה ובת עונשין אין הגדול נהרג: ומשני אנו מגם ילפינן: לידי ניוול . שאם יהא חיות בולד יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא: נוחל . אם נפלה לו ירושה בו ביום ובו ביום מת מנחילה לקרוביו מאביו: ואמר רב ששת . האי נוחל ומנחיל ליכא לאוקומי בנכסי אביו דא"נ לא אתיליד איהו הוו ירתי קרוביו נכסי אביו היכא דאין בנים: אלא נוחל בנכסי אמו . אם מתה בו ביום ואפי' הוא מת בו ביום נוחל נכסי אמו ומנחילן מכחו לאחיו מאביו שאינן בני אמו דאי לאו הוא הוו ירתי לה קרוביה ולא אמרי' נפל הוא ואינו בן נחלה: אבל עובר . אם מתה מעוברת לא ירתי לה קרובי העובר דהוא מת ברישא: ומשני ה"מ . דהוא מיית ברישא לגבי מיתה כשהיא מתה מיתת עצמה: ופרכינן וגבי מיתה מי מיית הוא ברישא והא הוה עובדא ופרכיס לאחר מיתת אמו: זנב הלטאה . אם חותכין אותה מפרכסת החתיכה ואע"פ שאין בה חיות: ומקרעין את כריסה . דזימנין דמיקרי דהיא מייתא ברישא:

מיתיבי בור ברה"ר . לרבה פריך דאמר לעיל מצוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכן העתיק ר"ת בספרו ומצי נמי למפרך לרב יוסף דהא סבר נמי שיעבודא לאו דאורייתא אלא פירש דבריו יותר: אמר רב אילא א"ר כשעמד בדין . לאו משום קושיא דרבה משני רב הכי שהרי רבה שנים רבות אחר רב היה אלא משום דפרכינן ליה מיניה בפרק גט פשוט (ב"ב דף קעה:) דאמר התם דמלוה על פה אינו גובה מן היורשין ולנפשיה משני: דיתבי דייני אפומא דבירא . ומ"מ איצטריך למימר מת וקברו דס"ד דבעינן יבא בעל השור ויעמוד על שורו (סנהדרין דף יט.) קמ"ל דשפיר עמד עליה: מזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו . דאין חטאת [ואשם] קריבה לאחר מיתתו אבל עולתו קריבה: ישבה על המשבר כו' . פרש"י קודם שנגמר דינה וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין כדמשמע בכל הנהו דמדכר לעיל במתני' בשמעתין וכן משמע בפ' כל הגט (גיטין דף כח:) דמדבר ביוצא לידון ויוצא ליהרג והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין (כלל) כדמשמע פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לה.) דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין מדקאמר היכי ליעביד לדייניה במעלי שבתא ולגמר דיניה בשבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצא אתה מענה את דינו וכו' ליגמר דיניה בחד בשבתא קא מנשו לטעמייהו ולעינוי לא חיישינן: