תלמוד - ערכין יד ב

אי משום קרא . דאשר לא משדה אחוזתו דלמא לאו למעוטי הקדישה ואח"כ מת אביו אלא למעוטי מת אביו ואח"כ הקדישה וכדדריש ליה רבי מאיר: בתר פדיון . וכיון דבשעת פדיון מת אביו הויא לה שדה אחוזה: א"כ . דלכדר' מאיר הוא דאתא לכתוב רחמנא וכו': פודן בשויהן . ואע"ג דאחוזה נינהו: לא גאלם . ומכרם גזבר לאחר: יוצאין לכהנים ביובל . כדכתיב (ויקרא כז) ואם לא יגאל וגו' וכתיב והיה השדה בצאתו ביובל וגו': שדה אמר רחמנא . והיה השדה בצאתו ביובל וגו' (שם): פחות משתי שנים . ואע"ג דמוכר קרקע לחבירו אין רשאי לגאול עד שתהא שתי שנים ביד הלוקח כדכתיב (שם כה) במספר שני תבואות וגו': לא גאלם אין יוצאין לכהנים ביובל . אם מכרם גזבר לאחר: ליפרקו אגב ארעייהו . מקום מושב האילן ולהדרו לבעלים אגב ארעייהו אם מכרן והגיע היובל ואמאי אמר מכר אילנות ולא גאלם אין חוזרין לבעלים ביובל: משיפולא . מקום מושב האילן עד תהומו: מחמת טענה . שטוענו שהזכיר לו שם קרקע: שדה מקנה כתיב (שם כז) וחשב לו הכהן את מכסת הערכך: לפי שנאמר . בגאולת שדה אחוזה זרע חומר שעורים: ת"ל מכסת . מנין דמיו דהיינו שויין: נאמר כאן . בשדה מקנה ולהלן בשדה אחוזה: דבר קצוב . חמשים כסף: מי אית להו הך גזירה שוה . דוחשב ומפקי ליה לחומש למילף חומש אשדה מקנה משדה אחוזה: חומש בשדה אחוזה ובמקדיש בית בפרשת בחקתי וחומש דבהמה טמאה וטהורה ומעשר שני נמי התם כתיב: תניא כוותיה דרבא . דאין חומש בשדה מקנה: ולא מטעמיה . דאילו טעמא דרבא מדגלי חומש בכל הנך דוכתי וטעמא דברייתא מדהיקישו לערכין לאדם שהעריך עצמו או חבירו: מתני' המית בן חורין נותן שויו . דכתיב במועד (שמות כא) אם כופר יושת עליו וגו' ותניא בב"ק (דף מ.) ונתן פדיון נפשו דמי ניזק: חבל בזה ובזה . בין בעבד בין בבן חורין ולא המיתו משלם נזק שלם: גמ' במועד אין בתם לא . אסיפא קאי דקתני חבל בזה ובזה כו' דרישא פשיטא לן דקנס דעבד לא שייך בתם דכתיב בתם ובעל השור נקי ואמרי' בב"ק בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה (דף מב.) נקי מדמי עבד וקתני נמי המית בן חורין נותן שויו ודמי כופר לא שייך בתם דהתם נמי אמרינן נקי מחצי כופר: אף תם שחבל באדם וכו' . בב"ק בפ' המניח את הכד שני שוורים תמים שחבלו זה בזה כו' ר' עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם והיינו במותר אם חבל גם האדם בשור ושמו בית דין חבלה שבאדם יותר על חבלה שבשור בעל השור משלם אותו מותר נזק שלם. אלמא תם שחבל באדם משלם נזק שלם: איידי דבעי למיתני סיפא המית עבד המית בן חורין כו' משום הכי . נקט ברישא מועד. והאי דקאמר סיפא לאו סיפא ממש אלא סיפא דרישא היא דמועד ברישא קתני לה: מתני' פגם . מפרש בכתובות (ד' מ.) שמין אותה כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו: גמ' מכל מילי . ובושת ופגם לא ליתיב ליה: בעל בת הדיוטות כו' . בתמיה אבל השתא כי יהיב בושת יש חילוק בין בת מלכים לבת הדיוטות:

איבעיא להו לרבנן אית להו גז"ש ומפקין ליה לחומש או דלמא כו' . קשה לרבינו אלחנן אמאי לא נילף מינהון ג"ש נהי דבנין אב לא ילפינן מינייהו מ"מ ג"ש נילף מינייהו ונראה לר' מדאיצטריך למיכתב חומש גבי מקדיש שדה אחוזה וגבי מקדיש את ביתו ומצינו למילף חד מחבריה בג"ש ולא ילפינן אלא כתב חומש לכל חד וחד ש"מ שני כתובין הבאים כאחד ולא ילפינן מינייהו בעלמא אפילו בג"ש: (לעיל) הוו להו שני כתובין הבאין כאחד . וא"ת מה ענין זה לשני כתובין הבאין כאחד כיון דגבי שדה מקנה איכא ג"ש למילף חומש משדה אחוזה וגבי מקדיש בית ליכא ג"ש ושמא הכא דכתיב והעריך גבי מקדיש בית כמאן דכתיב וחשב או שמא י"ל וחשב אין זו ג"ש גמורה אע"ג דקרי ליה הספר ג"ש וה"נ אשכחן בפ"ק דב"ק (דף ו:) גבי נאמר שדה למעלה ונאמר שדה למטה קרי ליה התם ג"ש ואור"י דאינו ג"ש גמורה או שמא י"ל משום דכתיב קודש גבי מקדיש שדה אחוזה וכתיב נמי קודש [גבי] מקדיש בית וקודש קודש ג"ש גמורה היא מש"ה קרי ליה ב' כתובין הבאים כאחד: במועד אין בתם לא לימא מתני' דלא כרבי עקיבא כו' . אסיפא דסיפא קאי דקתני חבל בזה ובזה משלם נזק שלם אבל לא מצי למימר דקאי אהמית העבד ולא אהמית בן חורין דבהא לא פליג רבי עקיבא דתם אינו משלם לא כופר ולא שלשים של עבד כדאיתא בב"ק בפ' שור שנגח ד' וה' (דף מב:): בושת הכל לפי המבייש והמתבייש . ופגם מפרש בכתובות (דף מ:) אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשפחה בתולה יותר מבעולה להשיאה לעבדו שעשה לו קורת רוח: יאמרו בת מלכים חמשים בת הדיוט חמשים . יש תימה קצת דבמשנה תני אחד הגדולה שבכהונה ואחד הקטנה שבישראל נותן חמשים ומאי שנא דהכא מזכיר בגמ' הגדולה בת מלכים ובמשנה תנא גדולה שבכהונה: