מסכת עוקצים - פרק א - משנה ב

והקפלוטות. כרתי. חציר בלשון מקרא, בערבי כורא״ת, ובלע״ז פורו״ש:

והפטמא שלהן. כמין פטמא של רימון שבראשן, והוי שומר ומצטרף:

והעמוד שהוא מכוון כנגד האוכל. הוא הלב שבבצל שהזרע נולד בקצהו:

שרשי החזרים. השורש של חזרת, היא חסא בלשון גמרא וכן בערבי, ובלע״ז לטוג״א:

והנפוס. מין צנון הוא, אלא שעליו דומים לעלי הלפת:

והסיב שלו. פירש הרמב״ם, שבצדי ראש הצנון נולדים גידים דקים כמו חוטין, וחותכין אותן המוכרים ביד בשעה שמוכרין אותן, ונשארים מהן, והן נקראים סיב:

והמינתא. כך שמה בלע״ז מונט״א, ובערבי נענ״ע:

והפיגם. רוד״א בלע״ז, ובערבי סדא״ב:

שעקרן. כדי לשתלן במקום אחר:

והשדרה של שבולת. חוט האמצעי, שהחטים דבוקים בו:

והלבוש שלה. והקרום שעל גרעין החטה. וכל אלו שומרים הן לפרי:

הסיג של רצפות. אבק הנדבק על ראשי הירקות ורצוף בהם כקורי עכביש. וגם הוא חשוב שומר לפרי. ואין הלכה כר׳ אליעזר:

והנפוס. ובכלאים פ"ק משנה ג' וה' גרסינן והנפוץ. ואין תימא דסמ"ך וצד"י ממוצא אחד זס"שרץ. ובערוך גרס גם בכלאים (פ"ק משנה ג') בסמ"ך. וכן הר"ש:

שרש צנון גדול. השרש הטמון בקרקע מן הצנון. יש בקצהו גיד דק. והוא אשר נקרא (שרש) צנון גדול. הרמב"ם:

המיתנא. והר"ב העתיק והמינתא. וראיתי בפירוש הרמב"ם שכתב הלוף והמיתנ'. וגם הר"ש לא העתיק אלא המיתנא: