מסכת ערלה - פרק ב - משנה טז

חֲתִיכָה שֶׁל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁל פִּגּוּל, וְשֶׁל נוֹתָר, שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַחֲתִיכוֹת, אָסוּר לְזָרִים וּמֻתָּר לַכֹּהֲנִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר לְזָרִים וְלַכֹּהֲנִים:

חתיכה של קדשי קדשים. שאסורה לזרים ומותרת לכהנים:

ושל פגול ושל נותר ושל טמא. דאסירי בין לזרים בין לכהנים:

שנתבשלו עם החתיכות. של חולין ויש בחולין כדי לבטל של קדשי קדשים בפני עצמן ושל פגול נותר וטמא בפני עצמן:

אסור לזרים. רבנן לטעמייהו, דאמרי שנים ושלשה שמות מצטרפין לאסור:

רבי שמעון מתיר לזרים. לטעמיה דאמר שנים או שלשה שמות ממין אחד [אין] מצטרפין:

חתיכה של קדשי קדשים וכו'. הר"ב מפרשה בטעם המשניות דלעיל ואע"ג דלא אצטריך איכא למימר דמשום סיפא. היינו מתניתין דלקמן. נקט להך רישא דהכא. אבל הרמב"ם מפרש למשנתנו בענין וטעם אחר ממשנה הקודמת. וז"ל נותר ופגול הוא אסור על הכהנים ועל ישראל. ודינו שישרף. אבל איסורו על ישראל יותר חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם. כשאכלו ישראל נתחייב קרבן מעילה. כמו שיתבאר במס' [מעילה] אבל לכהנים היה לו שעת הכשר קודם שהיה פגול או נותר. ועוד יתבאר דיני הפגול והנותר במסכת זבחים. ואמר כי כשנתבשלו אלו השלש חתיכות עם חתיכות חולין והוציאום אח"כ ונשאר שאר הבשר. שהוא אסור לזרים מפני בשר הקודש שנתבשל עמהם ומותר לכהנים אע"פ שיש בו הנותר והפגול. כיון שאין איסורו על הכהנים חמור הרבה. ור"ש אומר כשם שמותר לכהנים כך מותר לזרים כיון שהפגול והנותר אסור על הכל עכ"ל. עוד הוסיף לבאר דהכא בנתבטל הטעם בששים. אם הוא מין במינו. או שאינו בנותן טעם. אם הוא בשאינו מינו. ושאלו החתיכות שיוציא יכירום שהם האסורים ע"כ. ומה שנתן טעם שאיסורו שעל ישראל חמור. לפי שלא היה מותר לישראל לעולם וכו'. אבל לכהנים היתה לו שעת הכושר קודם שהיה פגול או נותר. פי' דבריו אלו. כך הוא. לענין פגול דלכהנים היה להם שעת הכשר כלומר ראוי וכשר להיות מותר להם. אלו לא היה נעשה פגול אבל ודאי שקודם שנעשה פגול ג"כ אין להם היתר לאכול דדין פגול באחד מארבע עבודות. שוחט מקבל ומוליך וזורק. כדתנן במ"ג פ"ב דזבחים וקודם שנזרק הדם אסור הבשר באכילה כמ"ש הרמב"ם בפ' י"א מהלכות מעשה הקרבנות. ומשום הכי דקדק לכתוב בלשון שעת הכשר. ולא כתב היה מותר שהוא הפך ל' שלא היה מותר לישראל. ומעתה מה שכתב שלישראל לא היה מותר לעולם אבל יביאו קרבן מעילה. זה בלבד בקדשי קדשים שמועלין בהם משהוקדשו עד שיזרק הדם. כדתנן בפ"ב דמעילה. וכאלו אמר הרמב"ם שאע"פ שאז היא שעת הכשר לכהנים שיהיו ראוים להם אם לא יתפגלו כמו שפירשתי. אבל לישראל אין להם היתר לעולם. דקדשי קדשים אינם נאכלים אלא לכהנים כדתנן באיזהו מקומן. וכשאכלו ישראל ר"ל בשעת הכושר שיש לכהנים. דהיינו משהוקדשו עד אחר זריקת דמן. נתחייב בקרבן מעילה. כך צריכין לפרש דהא תנן בריש מעילה. דמשהותר לכהנים אין מעילה לישראל. אלא דה"ק דלישראל אין להם היתר לעולם. והיינו בקדשי קדשים שאינן נאכלין אלא לכהנים. ויש בו עוד חומרא. דאם אכלו בשעת הכושר שלכהנים נתחייב במעילה. אבל לכהנים יש שעת הכשר. כלומר ראוי להיות מותר. אם לא יתפגל. ואע"ג דפגול וכן נותר שייכים אף בקדשים קלים. מתניתין לא מפרשה אלא בקדשי קדשים. דקדשים קלים מותר לישראל כמו לכהן. ואע"ג דהמורם מהם נאכל לכהנים. כדתנן באיזהו מקומן. מכל מקום הואיל ולא שייך במורם מעילה כלל כמ"ש הרמב"ם בריש פ"ב מהלכות מעילה. הלכך לא החמירו בפגול ונותר שלהם בישראל יותר מבכהנים. ומבואר הוא דכל זה אינו אלא חומרא בעלמא דהא בנתבטל טעמם איירי כמו שמפרש. ויראה נמי דלאו דוקא שנתבשלו כל השלש חתיכות בבת אחת עם חתיכות חולין. אלא הוא הדין כשכל אחד נתבשל לבדו עם חתיכות חולין. דהא מטעם שהם חמורים על ישראל נגעו בהו. ולפיכך נמי מותרים לכהנים כי *) נתבטלו. ואין כאן שייכות להיתר מעלה את האיסור. וזהו שכתב בחיבורו בפ' עשירי מהלכות מעשה הקרבנות בזה הלשון. חתיכות של קדשי קדשים. או של פגול. או של נותר. שנתבשלו עם חתיכות אחרות. אותן החתיכות אסורות לזרים. ומותרות לכהנים. עכ"ל. ותמיהני על בעל כסף משנה. שעל מה שכתב הראב"ד בהשגותיו. והוא שהיה בשל היתר כדי להעלות את האיסור כתב שזה דבר פשוט. וכתבו רבינו בהדיא בפי' המשנה שם. אבל קשה שלא הוה ליה לומר או או וצ"ע. עכ"ל. ולפי מה שהתבאר מדברי פי' המשנה. מבואר דאדרבה שאין זה ענין כלל להיתר מעלה האיסור. וזה שאמר שרבינו כתב כן בפי' המשנה. חושב אני שראה פירושו למשניות הקודמות ולא עיין בפירושו למשנה זו. וניחא נמי מה שדקדק לכתוב או או. דאין חלוק בין נתבשלו כולם בבת אחת בין נתבשלו אחת אחת. כמו שכתבתי:

של פגול ושל נותר. הר"ב כתב ושל טמא. ולא נמצא כן בנוסחות המשניות. גם הר"ש לא כתבו. אבל לפי' הר"ב ניחא טפי אי גרסינן ליה ולהרמב"ם ניחא טפי דלא גרסינן ליה שכבר ראית מה שפי' כמו שהעתקתיו. וכתב אח"כ וז"ל וזהו מה שאמר בכאן שמותר לכהנים בין טהורים בין טמאים לפי שהכל נטמא בנותר ופגול כמו שיתבאר במקומו ע"כ. ועיין בסוף מס' פסחים. ובמשנה ד פרק ד דמעילה. ובחיבור הרמב"ם פרק ח מהלכות אבות הטומאות. ואל תקשה על מה שכתבתי לעיל דמתניתין חדא חדא קתני. דמכל מקום משום פגול ונותר לא הוי ליה למתני טמא: