מסכת ערלה - פרק ג - משנה ג

הָאוֹרֵג מְלֹא הַסִּיט מִצֶּמֶר הַבְּכוֹר בְּבֶגֶד, יִדָּלֵק הַבֶּגֶד. וּמִשְּׂעַר הַנָּזִיר וּמִפֶּטֶר חֲמוֹר בְּשַׂק, יִדָּלֵק הַשָּׂק. וּבְמֻקְדָּשִׁין, מְקַדְּשִׁין כָּל שֶׁהֵן:

מצמר הבכור. ואסור לגזוז בכור, שנאמר (דברים ט״ו:י״ט) ולא תגוז בכור צאנך. ובבכור בעל מום איירי ולהכי בעי מלא הסיט דאילו בכור תם הרי הוא מוקדשים, ותנן ובמוקדשים מקדשים כל שהוא:

משער הנזיר. ושערו אסור בהנאה שנאמר (במדבר ו׳:ה׳) קדוש יהיה גדל פרע גדולו של פרע יהיה קדוש:

ומפטר חמור. לאחר עריפה כולי עלמא מודו דאסור בהנאה דגמרינן עריפה עריפה מעגלה ערופה:

בשק. גבי צמר תנא בגד וגבי שער תנא שק דהכי אורחיה:

ידלק. כ' הרמב"ם ולא נאמר בזו תעלה. לפי שלא נתן בהם הכתוב שיעור בשום פנים ע"כ. וכן פסק בספ"ג מהלכות בכורות. ובסוף הל' פסולי המוקדשי' לענין השק שמע מינה דסבירא ליה דמתניתין נמי כרבנן. דלא כירוש' שהביא הר"ש דאמר דמתניתין כר"מ:

ומשער נזיר ומפטר חמור בשק. עיין בסוף מס' תמורה מה שכתבתי שם בס"ד:

ומפטר חמור. כתב הר"ב לאחר עריפה כולי עלמא מודו וכו'. דאילו מחיים שרי רבי שמעון בהנאה פרק קמא דבכורות. הר"ש:

ומוקדשין. פי' על גבי המזבח. ומשום הכי שאני שער נזיר. אע"ג דכתיב ביה קדוש:

[*בכל שהן. מוקי לה הראב"ד בהשגותיו לסוף פ"ג מה' בכורות בקדשים שיש להם פדיון ומשום דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל]: