מסכת ערלה - פרק ב - משנה ז

מסכת ערלה - פרק ב - משנה ז

לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, כֵּיצַד. כְּגוֹן גְּרִיסִין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם עֲדָשִׁים, וְיֵשׁ בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, אָסוּר. אֵין בָּהֶם בְּנוֹתֵן טַעַם, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, וּבֵין שֶׁאֵין בָּהֶם לַעֲלוֹת בְּאֶחָד וּמֵאָה, מֻתָּר:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת ערלה - פרק ב - משנה ז

גריסין. של פול של תרומה, שנתבשלו עם עדשים של חולין ונתנו בהם טעם טעמא לא בטיל אפילו ביותר ממאה. ובלא טעם אפילו בפחות ממאה שרי דהא דבעינן מאה היינו דוקא חטים בחטים דהוי מין במינו דאסמכוה אקרא את מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו אם נפל לתוכו מקדשו וזהו מין במינו:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת ערלה - פרק ב - משנה ז

כגון גריסין וכו'. והוא הדין נמי שאור של חטים בשל עיסת שעורים דכל מין בשאינו מינו לא נחוש אלא לנתינת טעם בלבד כמ"ש הרמב"ם. ומשום דשאור לא שכיח בשאינו מינו אסברה לה בגריסין וכו':