מסכת ברכות - פרק א - משנה א

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לֹא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לֹא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִים לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵרָה:

מאימתי קורין. משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וטבלו, אין יכולים לאכול בתרומה עד שיעריב שמשן, דהיינו צאת הכוכבים. והא דלא תני משעת צאת הכוכבים, מלתא אגב אורחיה קמ״ל שאם נטמאו הכהנים בטומאה שטהרתן תלויה בקרבן כגון זב ומצורע, אין הכפרה מעכבתן מלאכול בתרומה, דכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה וכו׳:

עד סוף האשמורה הראשונה. שליש הראשון של לילה, שהלילה נחלק לשלש משמרות. ומשם ואילך לא מקרי תו זמן קריאת שמע דשכיבה, ולא קרינא ביה בשכבך. ומקמי צאת הכוכבים נמי יממא הוא ולאו זמן שכיבה. והמקדימים וקורים קריאת שמע של ערבית מבעוד יום, סומכים אהא דרבי יהודה דאמר לקמן בפרק תפלת השחר תפלת המנחה עד פלג המנחה, שהוא שעה ורביע קודם הלילה. וקי״ל דעבד כר׳ יהודה עבד, ומיד כשכלה זמן המנחה מתחיל זמן קריאת שמע של ערבית:

עד שיעלה עמוד השחר. דכל הלילה מקרי זמן שכיבה. והלכה כרבן גמליאל שגם חכמים מודים לו, ולא אמרו עד חצות אלא כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ומיהו לכתחילה משהגיע עונת קריאת שמע של ערבית דמתניתין דהיינו מצאת הכוכבים, אסור לסעוד וכל שכן לישן עד שיקרא קריאת שמע ויתפלל:

מעשה שבאו בניו מבית המשתה. בני רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דאמרי עד חצות, והכי קאמרי ליה, הא דפליגי רבנן עלך, דוקא קאמרי עד חצות ותו לא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, או דילמא רבנן כוותך סבירא להו, והאי דקאמרי עד חצות, כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ואמר להו, רבנן כוותי סבירא להו, והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה וחייבים אתם לקרות:

ולא זו בלבד. כולה מילתא דרבן גמליאל היא דאמר לבניו:

הקטר חלבים. של קרבנות:

ואברים. של עולת תמיד של בין הערבים שנזרק דמו ביום, מצוה להעלות הנתחים כל הלילה, דכתיב (ויקרא ו׳:ב׳) היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר:

וכל הנאכלין ליום אחד. כגון תודה וחטאת ואשם וכיוצא בהם שהם נאכלים ליום ולילה, זמן אכילתן עד שיעלה עמוד שחר והוא המביא לידי נותר:

אם כן למה אמרו חכמים עד חצות. בק״ש ובאכילת קדשים, אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל, ולא נקט ליה הכא אלא להודיע שכל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה:

כדי להרחיק את האדם מן העבירה. שלא יבא לאכלן אחר שיעלה עמוד השחר ויתחייב כרת, וכן בק״ש שלא יאמר עדיין יש לי שהות ותעבור עונתה:

מאימתי קורין את שמע בערבית. תנא אקרא קאי. דכתיב (דברים ו׳:ז׳) ודברת בם וגו' בשכבך ובקומך משם למד שחובה על אדם לקרות שמע בערב ובבקר ושאל עכשיו מאימתי זמנו ומדכתיב בשכבך ברישא הקדים של ערבית. גמ' (ועיין במשנה ד'):

משעה שהכהנים וכו'. כתב הרב מברטנורה מילתא אגב אורחיה קמ"ל וכו'. הקשו בתוספות תנינא חדא זימנא בנגעים (פרק י"ד משנה ג') העריב שמשו אוכל בתרומה. ותירצו דרגילות של משנה לאשמועינן בקיצור אף למה שמפורש כבר ע"כ וכ"כ בפ' י"א דשבת (דף צ"ט ד"ה מסייע) ועי' סוף דמאי וריש פ' י' דשבת ורפ"ק ופ"ו דיבמות [דף מ"ד]:

לאכול בתרומתן. כתב הר"ב דכתיב ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ובפ' הערל (יבמות דף ע"ד) מוקמינן לה בתרומה. ומ"ש הר"ב דהיינו עד צאת הכוכבים דהכי משמע קרא עד שיטהר הרקיע מן האור והיינו כשיצאו כוכבים. (רמב"ם פרק ז' מהלכות תרומות) ועי' ריש פרק ג' דר"ה:

בתרומתן. וכן לשון חכמים בברייתא בגמ' ותנא קמא אמר משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בע"ש כלומר שהכל מוכן. ומש"ה נקט פתן כלומר שהוכן להם ואינן חסרים כלום ולהכי נמי נקטי חכמים ותנא דידן תרומתן כלומר שהיא מוכנת לפניהם. וכלום חסר כי אם לאכול *[א"נ תנא לישנא דקרא קתני דכתיב (ויקרא כ"ב) כי לחמו הוא. נ"ל]:

עד סוף האשמורה. פי' הר"ב שהלילה נחלקה לג' משמרות ופירש"י משמרות עבודה של מלאכים ושיר שלהם נחלק לג' חלקים ראשונה לכת אחת וכו'. והוי מצי למיתני עד ד' שעות אלא נקט עד סוף האשמורה כדאמר בגמ' לאשמועינן שיש היכר לכל אדם בדבר דהא בסוף האשמורה הראשונה חמור נוער [*ובפירושו לחומש פרשת במדבר בפסוק ושמרו את משמרתי. כ' כל מינוי שהאדם ממונה ומוטל עליו לעשותו קרוי משמרת בכל המקרא. ובלשון משנה כמו שאמור בבגתן ותרש וכו']:

עד שיעלה עמוד השחר. כתב הר"ב והלכה כר"ג שגם חכמים מודים לו ולא אמרו כו' רבנן כוותי ס"ל והאי דקאמרי כו' וכ"כ הרמב"ם. כלומר בפירוש בשכבך כוותי ס"ל דפירושו כל הלילה. ודלא כר"א. והאי דקאמרי כו' שהם עשו סייג ובהא פליגי עלי. וכ"כ ר"י ורא"ש. דבסייג פליגי. וא"כ בסייג אין הלכה כר"ג דהא ר"ג עצמו הוצרך לומר כוותי ס"ל. משום דאי לאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. ולא כתבו הלכה כר"ג. אלא על עיקר דין תורה (וכ"כ ב"י סימן רל"ה) דלהרמב"ם אין הלכה כר"ג לענין סייג:

עמוד השחר יש רגילין לפותרו כוכב השחר. [*וראיתי לרד"ק במזמור אילת השחר (תהילים כ״ב:א׳) שיש מפרשים אילת שם לכוכב השחר ע"כ]. אך בכאן אין נכון [*לפרש שעמוד יהיה שם לכוכב ההוא] דאע"פ דכוכב נוגה קראוהו כוכב השחר מטעם שאין כאן מקומו. מ"מ לשון עמוד לא יצדק. וז"ל הרמב"ם הוא האור הנוצץ בפאת מזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה מן השעות הזמניות וטעם זה קרבת שטח אור השמש מן הקיטורים העבים העולים מן הארץ תמיד אשר די עלותה מן הארץ אחד וחמשים מיל ע"כ. ופירוש שעות זמניות במשנה דלקמן תמצאנו. אבל ז"ש נ"א מיל *) [אם נפרשהו בערך האדם ההולך יכחישנו החוש. ואם בערך סבוב השמש יכחישו המושכל. כי לכל שעה ט"ו מעלות ולכל מעלה ט"ו פרסאות. הנה לשעה וחומש תתר"ף מילין. והר"ר ענשכן חפץ אמר שמלת עלותה צ"ל עלותם. ומוסב על הקיטורים עכ"ד. והיטב אשר דיבר שאילו הי' מוסב על השמש. הי' ראוי שיאמר מן האופק כלשונו במ"ה פ"ק דר"ה. ועכ"ז תמיה לי דכתיב בלוט כמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו'. וכתי' השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וא"ר חנינא לדידי חזי לי ההוא אתרא והויא חמשא מילי. בפ"ט דפסחים. ושם אמרו דמהלך אדם בינוני כל היום יו"ד פרסאות לפ"ז יתכן שיאמר עלות השמש בכדי שעה וחצי שעה מן השעות הזמניות כו' אשר די עלותה מן הארץ חמשה מיל וכו' וזה במהלך אדם בשיעור שעות ההשויה. וכן שיער מהלך האדם בשעות ההשויה במ"ב פ"ג דפסחים. אבל שם ג"כ מקום עיון. ומיהו שיעור עלות השמש כפי שעות הזמניות שכן משתנה כפי הזמן ע"פ נטייתו. ובחבורו פ"א מה' ק"ש. כתוב כמו שיעור שעה. ובנ"א עישור שעה. ולזו הסכים הכ"מ. והיינו ששיער רק תחלת עלייתו. ולפי פירושו דבמשנה מבואר שעל עליית כל גופו משערינן. [*ומצאתי לרופא מומחה וחכם כולל מהר"ר יוסף שלמה דאלמדיגא מן קנדיאה בספרו בחלק שממנו שקראו בשם גבורות ה' שכתב שם בשם הרמב"ם נ"ב מיל ויהיה איך שיהיה הנה תיבת עלותה שבלשון פירוש הרמב"ם צ"ל עלותם כי מוסב על הקיטורים. והוי יודע שבספר הנזכר ביאר במופת מאין יצא לו להרמב"ם שהוא דקדק יותר ועשה מופת על שאין עלייתם כי אם מ"ד מילין. ועוד תמצא בספר הנזכר בחלק שממנו שקראו אילם (עי' שם בדף י"א) גם עיין במשנה ב' פרק ג' דפסחים. וראה עוד זה מצאתי להראב"ע שבפירושו לחומש פרשת בא בפסוק בין הערבים כתב שעה ושליש שעה מהשעות השוות. וכן עוד לו בפירושו לקהלת בפסוק עד שלא תחשך השמש עיין שם. ויש מי שר"ל שהרמב"ם קאי על קריאת הותיקים שזכר הר"ב במשנה דלקמן ואין נ"ל לפי שא"כ לא היה סותם את דבריו]:

הקטר חלבים ואיברים. פירש הר"ב של בין הערבים דכתיב היא העולה וכו' וכ"כ עוד סוף פרק ב' דמגילה וכן הרמב"ם שם. ואע"ג דפשטיה דקרא בכל עולה כתיב ולאו דווקא בעולת תמיד ובריש פרק ו' דפסחים מוכח דכל אימורי קדשים דינן כל הלילה אלא נקטי מילתא פסיקא ובפירוש הרמב"ם שבכאן ובספרו פרק ד' מהלכות מעשה קרבנות ופרק א' מהלכות תמידין מבואר שעל כל חלבי הקרבנות וכל איברי העולה נאמר. ולשון רש"י הקטר חלבים ואיברים של קרבנות נזרק דמן ביום:

וכל הנאכלין ליום א'. עיין מה שכתבתי בסוף פסחים:

א"כ למה אמרו וכו'. כתב הר"ב אבל בהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל וכו' עד כשר כל הלילה וכן כתב רש"י וסיים והכי נמי תנן בפרק ב' דמגילה כל הלילה כשר וכו' להקטר חלבים ואיברים ע"כ. כלומר ובשום דוכתא לא אשתמיט למיתני עד חצות. ומכל מקום זו לאו ראיה גמורה היא דדילמא רבן גמליאל שמעינהו לרבנן דקאמרי הכי וכיון שסידר רבינו הקדוש דברי רבן גמליאל בכאן שוב סמך על עדותו ולא הוצרך לשנות דברי חכמים בהדיא והרמב"ם בפ"ד מהלכות מעשה הקרבנות פסק בהקטר חלבים ואיברים עד חצות. וכתב עליו בעל כסף משנה דמשנה היא בברכות ע"כ. והא ליתא לדברי רש"י. ולכך נראה לי דלאו ממתניתין שמעה לה הרמב"ם אלא מדתניא בתוספתא (פ"ב דמגילה) ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה אבל אין חייבין עליהן משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר ולישנא דאבל לא יצדק דהא אדרבה היא הנותנת הואיל וכשר כל הלילה משום הכי בדין הוא שאין חייבים עליהם משום נותר כו'. אלא הכי קאמר כשר כל הלילה בדיעבד [*לענין חיוב נותר [אם] לאכלו ולהחמיר] לכתחלה לא אבל אין חייבים וכו' [*שאין חיוב כרת אלא על העובר על דברי תורה] ומ"ש הר"ב דלא נקט אלא להודיע וכו' שכן רגילות המשניות לשנות בקוצר מה שכתוב בפירוש בתורה כמ"ש התוספות סוף פרק החולץ (נ'):