תלמוד - ברכות כה א

אבל לתפלה עד שיכסה את לבו ואר הונא שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא מניח ידו עליהן עד שיגמור עד שיגמור סד אלא כדאמר רנ בר יצחק עד שיגמור עמוד ראשון ולפסוק לאלתר וליקום משום דרשבג דתניא רשבג אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון:
אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות קש רב חסדא אמר אסור לקרות קש אמר רבא מט דרב הונא דכתיב (תהלים קנ ו) כל הנשמה תהלל יה ורב חסדא אמר אסור לקרות קש מט דרב חסדא דכתיב (תהלים לה י) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך:
אתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא קש ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שפסק הריח וקורא קש תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא אדם קש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים יושב בצדו וקורא קש ואם לאו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד' אמות ממקום הריח וקורא קש אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא (בכל הני שמעתתא) אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם קש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו אמר להו אתו חזו הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסי והמ בדברי תורה אבל בקש לא ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה אבל דידיה לא:
אתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות קש רבא אמר אסור לקרות קש אמר אביי מנא אמינא לה דתנן הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור ואם עמד טמא וכן באבן המנוגעת ורבא אמר לך התם בקביעותא תליא מילתא דכתיב (ויקרא יג מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו הכא (דברים כג טו) והיה מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא:
אר פפא פי חזיר כצואה עוברת דמי פשיטא לא צריכא אעג דסליק מנהרא אר יהודה ספק צואה אסורה ספק מי רגלים מותרים אד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה ספק מי רגלים אפילו באשפה נמי מותרין סבר לה כי הא דרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד וכדרבי יונתן דר' יונתן רמי כתיב (דברים כג יג) ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ וכתיב (דברים כג יד) ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא קטנים לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי ורבנן הוא דגזרו בהו וכי גזרו בהו רבנן בודאן אבל בספקן לא גזור ובודאן עד כמה אמר רב יהודה אמר שמואל כל זמן שמטפיחין וכן אמר רבה בבח אר יוחנן כל זמן שמטפיחין וכן אמר עולא כל זמן שמטפיחין גניבא משמיה דרב אמר כל זמן שרשומן ניכר אר יוסף שרא ליה מריה לגניבא השתא צואה אמר רב יהודה אמר רב כיון שקרמו פניה מותר מי רגלים מיבעיא אל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רבה בר רב הונא אמר רב צואה אפילו כחרס אסורה והיכי דמי צואה כחרס אמר רבה בבח אר יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואד כל זמן שגוללה ואינה נפרכת אמר רבינא הוה קאימנא קמיה דרב יהודה מדפתי חזא צואה אמר לי עיין אי קרמו פניה אי לא אד הכי אל עיין אי מפלאי אפלויי מאי הוי עלה אתמר צואה כחרס אמימר אמר אסורה ומר זוטרא אמר מותרת אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין מיתיבי מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסורין נבלעו או יבשו מותרים מאי לאו נבלעו דומיא דיבשו מה יבשו דאין רשומן ניכר אף נבלעו דאין רשומן ניכר הא רשומן ניכר אסור אעג דאין מטפיחין ולטעמיך אימא רישא כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי אלא מהא ליכא למשמע מינה לימא כתנאי כלי שנשפכו ממנו מי רגלים אסור לקרות קש כנגדו ומי רגלים עצמן שנשפכו נבלעו מותר לא נבלעו אסור ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו דקאמר תק אילימא נבלעו דאין מטפיחין לא נבלעו דמטפיחין ואתא ר' יוסי למימר כז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי היינו תק אלא נבלעו דאין רשומן ניכר לא נבלעו דרשומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי לא דכע כז שמטפיחין הוא דאסור הא רשומן ניכר שרי

אבל לתפלה . צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה אבל ק"ש אינו מדבר לפני המלך: הדרוקן . חולי המצבה את הכרס: סילון . של מי רגלים: ירקון . חולי ששמו גלניצ"ה: ידיו בבית הכסא . מחיצה יש בינו לבין בית הכסא ופשט ידיו לפנים מן המחיצה: כל הנשמה . הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים: שיש לו עיקר . שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח: מרחיק ד' אמות . מן העיקר ואע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיא לאחוריו שאינו רואה אותה: ממקום שפסק הריח . שהריח כלה שם: לא כנגד צואת אדם כו' ואע"פ שאין ריח: לא כנגד צואת אדם כו' . ואע"פ שאין ריח: לית הלכתא כי הא מתניתא . דלעיל דאסר צואת כלבים וחזירים בשאין בהם עורות: בזמן שיש בהן עורות . אצואת כלבים וחזירים קאי שדרכן לתתן בעבוד העורות אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכן לתתן שם הלכך ע"כ בלא עורות קאמר: שאין לו עיקר . הפחת רוח: ציפי . מחצלות של בית המדרש: דהני גנו והני גרסי . ואע"פ שדרך הישנים להפיח: וה"מ לגרסא . משום דלא אפשר: אבל לק"ש . יצא לחוץ ויקרא: אבל לדידיה . הפיח הוא עצמו ממתין עד שיכלה הריח: צואה עוברת . אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו: מותר לקרות . וא"צ להפסיק: הטמא עומד תחת האילן . ולא בנושא את המת קאי דמת לא שנא עומד ול"ש יושב ול"ש הולך אהל הוא וגבי מצורע קתני לה בת"כ דגלי ביה רחמנא ישיבה דכתיב בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. [מושבו] טמא. מכאן אמרו עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביע: אבן המנוגעת . הרי היא כמצורע שהקישה הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית (ויקרא יד): פשיטא . דפי חזיר אינו בלא צואה: בבית מותר . דאין דרך להניח צואה בבית: לא אסרה תורה . במי רגלים לקרות אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד: ויצאת שמה חוץ . ולא הצריכו כסוי וכתיב וכסית: עד כמה . ישהו על גבי קרקע ויהא אסור: שרא ליה מריה . מחול לו רבונו דודאי שקר העיד משמיה דרב: היבשה נפרכת היא יותר מן הלחה: קרמו . לשון קרום טיל"א כלומר גלד מעט: איכא דאמרי . חומרא היא אף ע"פ שאם זורקה נפרכת הואיל ואינה נפרכת מגלגול לחה היא: אי מפלאי אפלויי . אם יש בה סדקים סדקים יבשה היא ושרי: מאי הוי עלה . דמי רגלים: נבלעו . בארץ: יבשו . על גבי אבנים בחמה:

פסק רבינו חננאל כרב חסדא דאסור לקרות ק״ש אפילו צואה תחת בגדו על בשרו וס״ל כל עצמותי תאמרנה (תהלים לה) דאע״ג דר' חסדא תלמיד דר' הונא הוה לחומרא אזלינן ורב אלפס פסק כרב הונא מדאקשי גמרא מיניה ביומא פרק הממונה (ד ל.): לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא כו' . פרש"י לית הלכתא כי הא מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים אפי' בשאין בהם עורות אבל בצואת אדם לא שייך ואסור בכל ענין משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי רבא ובאידך ברייתא לא גרס צואת תרנגולים כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל ולפי זה יש לאסור צואת תרנגולין ואומר רבינו יהודה דדוקא כשהן בלול שלהם שיש שם סרחון גדול אבל בתרנגולים ההולכים בבית אין חוששין. ובירושלמי יש דבאדומים בלבד יש לחוש ולא ידעינן לפרש ועוד קאמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל ברבי יצחק אומר ובלבד של חמור: ריח רע שאין לו עיקר . י"מ דבתי כסאות שלנו בעומק אם יש בהן מחיצה מפסקת הויא כמו ריח רע שאין לו עיקר כמו בתי כסאות דפרסאי לקמן (ברכות ד' כו.): לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא כו' . פרש"י לית הלכתא כי הא מתניתא דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזירים אפי' בשאין בהם עורות אבל בצואת אדם לא שייך ואסור בכל ענין משמע אבל בצואת תרנגולים לא איירי רבא ובאידך ברייתא לא גרס צואת תרנגולים כלל ולא פליג בהא אמתניתא דלעיל ולפי זה יש לאסור צואת תרנגולין ואומר רבינו יהודה דדוקא כשהן בלול שלהם שיש שם סרחון גדול אבל בתרנגולים ההולכים בבית אין חוששין. ובירושלמי יש דבאדומים בלבד יש לחוש ולא ידעינן לפרש ועוד קאמר מרחיקין מגללי בהמה ד' אמות ר' שמואל ברבי יצחק אומר ובלבד של חמור: