תלמוד - ברכות לו א

דכולהו שלקי אכ הוה ליה אניגרון עיקר ושמן טפל ותנן זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו דתניא החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחלה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע פשיטא מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל קמל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:
קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו אל רבא לרב נחמן לא תפלוג עליה דרב יהודה דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותיה דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן אר יצחק אר יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ אלמא אעג דאשתני במלתיה קאי הנ אעג דאשתני במלתיה קאי מי דמי התם לית ליה עלויא אחרינא הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת וכי אית ליה עלויא אחרינא לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה אלא שהכל והאר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו מאי לאו דחיטי בורא פרי האדמה לא דחיטי נמי שהכל נהיה בדברו ולשמעינן דחיטי וכש דשערי אי אשמעינן דחיטי הוה אמינא המ דחיטי אבל דשערי לא לבריך עליה כלל קמל ומי גרע ממלח וזמית דתנן על המלח ועל הזמית אומר שהכל נהיה בדברו אצטריך סדא מלח וזמית עביד אינש דשדי לפומיה אבל קמחא דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך עליה כלל קמל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי:
קורא רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו רב יהודה אמר בורא פרי האדמה פירא הוא ושמואל אמר שהכל נהיה בדברו הואיל וסופו להקשות אמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא כוותך מסתברא דהא צנון סופו להקשות ומברכינן עליה בורא פרי האדמה ולא היא צנון נטעי אינשי אדעתא דפוגלא דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא וכל היכא דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא מברכינן עליה והרי צלף דנטעי אינשי אדעתא דפרחא ותנן על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ אמר רב נחמן בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא דקלא לא נטעי אינשי אדעתא דקורא ואעג דקלסיה שמואל לרב יהודה הלכתא כותיה דשמואל:
אמר רב יהודה אמר רב צלף של ערלה בחוצה לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי ורמינהו על מיני נצפה על העלים ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בורא פרי העץ הוא דאמר כרע דתנן רבי אליעזר אומר צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין רע אומר אין מתעשר אלא אביונות בלבד מפני שהוא פרי ונימא הלכה כרבי עקיבא אי אמר הלכה כרבי עקיבא הוה אמינא אפי' בארץ קמל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ אבל בארץ לא ונימא הלכה כרבי עקיבא בחוצה לארץ דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחל אי אמר הכי הוה אמינא הנמ גבי מעשר אילן דבארץ גופא מדרבנן אבל גבי ערלה דבארץ מדאורייתא אימא בחל נמי נגזור קמל רבינא אשכחיה למר בר רב אשי דקא זריק אביונות וקאכיל קפריסין אל מאי דעתך כר' עקיבא דמיקל ולעביד מר כבש דמקילי טפי דתנן צלף בש אומרים כלאים בכרם ובה אומרים אין כלאים בכרם אלו ואלו מודים שחייב בערלה הא גופא קשיא אמרת צלף בש אומרים כלאים בכרם אלמא מין ירק הוא והדר תני אלו ואלו מודים שחייב בערלה אלמא מין אילן הוא הא לא קשיא בש ספוקי מספקא להו ועבדי הכא לחומרא והכא לחומרא ממ לבש הוה ליה ספק ערלה ותנן ספק ערלה באי אסור ובסוריא מותר ובחל יורד

דכולהו שלקי . כל מיני ירק שלוק: החושש בגרונו . וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל: לא יערענו בשמן . בשבת דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה הוא וחכמים גזרו על כל רפואות הנכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה: תחלה . כלומר לכתחלה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם בא להשהותו ישהנו: דאית ליה הנאה מיניה . לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה: והלכתא וכו' עד פטר להו לא גרסינן ומה"ג הוא: קמחא דחטי . אוכל קמח חטים כמות שהיא: בורא פרי האדמה . כשאר כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין (ברכות ד' לז.) שמברך בורא פרי האדמה: דאשתני . וגרע הואיל ולא אשתני לעלויא מעלייתא: במלתיה קאי . והוה ליה ככוסס חטין: הכא אית ליה עילויא אחרינא . הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא אבל השמן מיד בא בשנויו לכלל דרך אכילתו ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא: מאי לאו . מדאמר שערי מכלל דס"ל בחטי בפה"א דחשיב: ומי גרע ממלח וזמית . והיכי תיסק אדעתין דלא תבעי ברכה: זמית . שלמיר"א: קוקיאני . תולעים שבמעיים: דאית ליה הנאה . באכילה: קורא . רך של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה כדרך כל האילנות הנוסף בשנה זו רך ובשנה שניה מתקשה ונעשה עץ: צנון סופו להקשות . שאם אינו תולשו בעתו הוא מתקשה כעץ: אדעתא דפוגלא . לאכלו כשהוא רך ושמו פוגלא: צלף . מין עץ: אדעתא דפרחא . שם פריו: מיני נצפה . הוא צלף לפי שגדלים בו כמה מיני אכילה קרי ליה מיני: תמרות . בתוך העלים גדלים כמין תמרות ובולטין בעלה כמו בעלין של ערבה: אביונות . הוא הפרי: קפריסין . הוא קליפה גדולה שסביבות הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים: צלף נטעי אינשי אדעתא דשותא . לאכול את העלים ואת התמרות שאינן ממעטין את האילן בכך: דקלא לא נטעי אינשי אדעתא . לאכול את הקורא שהאוכלו ממעט ענפי האילן: והלכתא וכו' . עד פטר להו לא גרסינן ומה"ג הוא: ערלה בחוצה לארץ . מדברי סופרים היא: דכל המיקל בארץ . בערלה הלכה כמותו בחוצה לארץ. דכיון דאינה מן התורה הלך אחר המיקל: גבי מעשר . דהא דר"ע לגבי מעשר איתמר דמעשר פירות האילן דבארץ גופה דרבנן שהתורה לא חייבה לעשר אלא דגן תירוש ויצהר: כלאים בכרם . קסבר מין ירק הוא: מ"מ לב"ש הוה ליה ספק ערלה וכו' . האי מ"מ מסקנא דפירכא דרבינא הוא ולמימר שאף הפרי עצמו מותר בחוצה לארץ דהא בארץ ספק הוא ותנן ספק ערלה כו': ובסוריא . ארם צובה שכבש דוד והוסיפה על גבול ארץ ישראל: ובחוצה לארץ . הלוקח מן החשוד על הערלה ויודע הוא שיש בפרדסו זקנות ונטיעות: יורד ולוקח . הימנו אף על פי שספק הוא אם יביא מן הנטיעות:

לא יערענו . פירש"י להשהותו וא"ת א"כ לפלוג וליתני בדידה מאי איריא ע"י אניגרון אפילו בעיניה שרי לבלעו לאלתר דהא אינו אסור אלא לערער דהיינו להשהותו ע"כ פי' הר"י לא יערענו אפי' בבליעה בלא שהייה שכל שתייה שאינה אלא לרפואה קרי ליה ערעור ואפי' כשבולעו והיינו טעמא דמתסר משום דקא מוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין א"נ יש ליישב פירוש רש"י לא יערענו להשהותו אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו להשהותו או בולעו בעיניה בלא שהייה: כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי . ונראין הדברים דאם אדם שותה משקין אם המשקין רעים לשתות דלית ליה הנאה מיניה לא בעי ברוכי ואי אית ליה הנאה מיניה בלא הרפואה בעי ברוכי: והלכתא שכתוב בספרים לא גרסי' דלשון ה"ג הוא עד קמחא וכו': קמחא דחיטי . נראה דלא מיירי בקמחא ממש דאם כן לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה אלא מיירי בקמחא שקורין אישקלא"טיר או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין בתנור: לא נטעי אינשי אדעתא דקורא . וסבר גמ' כוותיה דשמואל וא"כ אותן לולבי גפנים דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו ואותן שקדי' כשהם רכים אוכלים קליפתם החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כי אם לאכול הגרעינין שלהן כשיתבשלו מברך עלייהו נמי שהכל: