תלמוד - גיטין לט ב

בפירוש שמיע לך . מרבי יהושע בן לוי: מאי כללא . מאיזה כלל יש לי ללמוד דקבעית מינאי מכללא שמיע לך: נתייאשתי . לשון הפקר הוא: אין לו תקנה . בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא קצת ואינו גמור: מה אשה . אם הפקירה בעלה לא התירה לינשא לאחר בכך עד שיתן גט: וקא דייקת מינה . כיון דרבי מאשה יליף לא איירי רבי אלא במפקיר עבד גדול שיש לו יד לקנות עצמו ומשהפקירו אין לו עליו אלא איסור אבל לא ממון כאשה זו שגט שלה אינו בא להפקיע ממון שיש לו עליה אלא איסור אבל בעבד קטן לא איירי רבי דלאו דומיא דאשה הוא דאיכא דררא דממונא עליה ובדידיה סבירא ליה דיש לו תקנה בשפחה דלא קנה עצמו בהפקר: ואי מכללא . ילפינא מאי קשיא לך בגוה דאצטריך לך למיבעי בפירוש או מכללא: אמר ליה . אי מכללא שמיע לך לאו שפיר דייקת: דוק מינה להאי גיסא מה אשה בין גדולה בין קטנה . התרתה בגט אף מפקיר עבדו דאיירי ביה רבי בין גדול בין קטן קאמר ודומיא דאשה הוא להך גיסא: אין לו תקנה אלא בשטר . כאשה השתא משמע דעבד אינו ניתר אפי' בפדיון: או בכסף או בשטר . תקנתו של עבד דהא איתקוש פדיון כסף לשטר דכתיב והפדה לא נפדתה או חופשה וגו': והאי . דאפקריה: פקע ליה כספיה . ומעתה אין לו תקנה אלא בשטר: ולאפוקי מהאי תנא . הא דאמרינן עבד ניתר בכסף לאפוקי מהאי תנא: יכול יהא כסף גומר . שחרורה אף להפקיע מידי איסור: אורעה כל הפרשה . כל מקרא הפרשה אורעה וסויימ' ללא חופשה מדלא כתי' בסיפא לא יומתו כי לא נפדתה או חופשה אלא כי לא חופשה ש"מ כי נפדתה נמי לא יומתו דאין בקידושין משום אשת איש הואיל ולא נכתב לה גט שחרור וה"ק קרא והפדה לא נפדתה פדויה ואינה פדויה הנחרפת לאיש כגון שפחה כנענית חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שהוא מותר בשפחה ובבת חורין הבא עליה באשם דאי לא נפדתה כלל אין כאן אשם ולכך הוזכרה פדיה ולא משום דאי נפדתה לגמרי יהו קידושיה קדושין והבא עליה במיתה דמדכתב סיפא לא יומתו כי לא חופשה משמע אורעה דין מיתתה בחיפוש השטר ואפילו נפדתה כולה בלא שטר אין בה מיתה והא דכתיב לא נפדתה רבותא אשמעינן דאע"ג דלא נפדתה כולה אלא חציה איכא אשם: גומר בה . מוציאה לגמרי בין משעבוד בין מאיסור: ואין כסף גומר בה . דאינו מוציא אלא מידי שעבוד אבל לא מידי איסור שפחה שיהו קדושין תופסין בה: דבי תפלה . בית הכנסת: אמר לו אני הייתי אומר אין הלכה ורבנן דאתו כו' . נחלקו עלי ואמרו דר' זירא משמיה דרב נחמן אמר הלכה: וכי אתאי . אנא לסורא אשכחתיה כו': אימא לי איזי גופא דעובדא . דרב נחמן דשמעינן מינה דאמר הלכה היכי הוה: שקל כומתיה . כובעו: מאן דחזא . סבר משום דהלכה כרבי שמעון שהיו סבורין שאלו חליפין הן בקנין סודר דקונה ככסף דכתיב שלף איש נעלו (רות ד) ולא אמר כלום דרב נחמן להתירה לישראל קאמר כר' שמעון אבל מידי שעבוד יצאת: ולא היא . האי דאמר לי דרב נחמן אמר הלכה אלא אין הלכה קאמר כדאמינא מדעתאי אף מידי שעבוד לא יצאת: דהוה ליה כליו של מקנה . וקי"ל בפרק הזהב (ב"מ מז:) דהלכתא כרב דאמר בכליו של קונה ומשום דברי שכיב מרע ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה במתנת שכיב מרע אלא בקנין זה נתכוין לשחררה והרי הוא טעות:

אמר להן לא עשה ולא כלום . פירש בקונט' משום דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו ליכא שהרי לא צוה כמוסר לבניו להקנותה לעצמה אלא בקנין זה נתכוון לשחררה והרי הוא טעות ולא שייך להזכיר כאן מתנת שכיב מרע דהויא ליה במקצת ולמצוה לקיים דברי המת איכא לדמויי אם היה כמוסר לבניו: משום דהוה ליה כליו של מקנה . אבל אם היה כליו של קונה היתה זוכה עצמה בחליפין דתני' בהדיא בפ"ק דקידושין (דף כב:) דעבד כנעני נקנה בחליפין משום דחליפין דמו לכסף וכל היכא דכסף קני חליפין נמי קני לבר מאשה משום דבפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה כדאמר בריש קדושין (דף ג.) ומכאן יש להוכיח דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה בפרק הזהב (ב"מ מז:) ועוד אמרינן התם במנא דכשר למקנייה ביה לאפוקי מדלוי ולא דמי להא דאמר בפרק המגרש (לקמן גיטין פה:) דאתקין רבא מיומא דנן ולעלם לאפוקי מר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו אע"ג דרב גופיה פסיק כוותיה בההיא פרקא דהתם לשופרא דשטרא אתקין אבל הכא למאן דאמר בכליו של מקנה לא מהני בכליו של קונה ובקונטרס פירש בהזהב (ב"מ מז.) דלוי דאמר בכליו של מקנה כ"ש בכליו של קונה ואין נראה כיון דאמר דגואל נתן לבעז לא מהני אלא בענין זה כמו לרב נחמן דאמר פירי לא עבדי חליפין משום דבעינן דומיא דנעלו ולא אמרינן דהואיל דכלי שוה פרוטה קני כל שכן פירות שוים אלף זוז דאיכא הנאה טפי דגמר ומקני ועוד אמרינן בנדרים בהשותפין (דף מח:) דסודרא קני על מנת להקנות הוא: