תלמוד - יומא פד ב

ת"ש דתני רב יוסף עוברה שהריחה וכו' ומי שנשכו וכו' והחושש בפיו וכו' וחכ"א בזו . אנו מודים ולא באחרת: בזו אהייא אי נימא אעוברה פשיטא . וכי עוברה שהריחה ר' מתיא קתני לה סתמא היא: אלא לאו אסם . קיימי דאילו אחצר כבד תנן פלוגתא במתני' ש"מ דבסם מודו: לא ספק שבת זו בלבד . לא שיהא ספק הנפשות לשבת זו אלא אפילו אין הספק לשבת זו דפשיטא לן דהיום לא ימות אלא ספק שאם לא יעשו לו היום שמא ימות לשבת הבאה: והיכי דמי כגון דאמדוה . רופאים לעשות לו הרפואה שמנה ימים: להברותו . רחיצה שמא יבריא מאיליו: על פי נשים . אם נשים או כותים אומרים צריך אין מחללין על פיהן: אבל מצטרפין לדעת אחרת . כגון שנים אומרים צריך ושלשה אומרים אין צריך ואשה או כותי אומרים צריך מצטרפין למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל: פקוח . דשקומברנ"ש בלע"ז בכל דבר שצריך לו לנפש להעביר סכנת מות: ואע"ג דצייד כוורי . עמו כל הני אע"ג דקאמר הכא משנה יתירה דייק דקתני ואינו צריך ליטול רשות למה ליה דתני הכא הא תני ליה והזריז ה"ז משובח אלא הא אתא לאשמועינן שאפי' הוא צריך לדבר: עוקר חוליא . כדי להשפיל שפת הבור ויהא נוח ליכנס: ננעלה דלת . והתינוק נבעת: למתבר' בשיפי . נסרים שצריך להם לישנא אחרינא בשיפי קיסמין להדלקה: ומפסיקין מפני הדליקה . בכלים של מתכת או של חרס מלאים מים ובדליקה שיש בה סכנת נפשות קאמר: דקא מכיך מכוכי . משפיל ומציע הגחלים לצלות עליהם לערב: דאדהכי והכי . אם ילך לבית דין לישאל אזיל ליה לאיבוד: משבש ליה . מפתהו ומקרקש לו אגוזים: דאפילו לחצר אחרת . דליקה בחצר זו ונפשות בחצר אחרת והם חולים או קטנים: לא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב . דאם ספק כותי או ספק ישראל מפקחין ואע"ג דרובא כותים הוו התם: אי נימא תשעה ישראל וחד כותי . ונפל' מפולת על אחד מהן ואין ידוע אם ישראל אם כותי הוא: אלא דאיכא תשעה כותים וחד ישראל . ואשמועינן דאף על גב דרובא כותים חיישינן שמא ישראל הוא ומפקחין הא נמי פשיטא דקי"ל כל קבוע כמחצה על מחצה דמי דנפקא לן בסנהדרין ובכתובות מוארב לו פרט לזורק אבן לגו: לא צריכא דפרוש לחצר אחרת . ושם נפלה על האחד מפולת דבכל דוכתא אמרינן כל דפריש מרובא פריש במידי דניידי והכא לא אמרי' הכי ואע"ג דבפרישתן כולהו ניידי: הא דפרוש כולהו . הואיל ואיתחזק ישראל בהאי חצר שנפלה בו מפולת מפקחין ואע"ג דניידי (ליה) לא אזלינן בתר רובא: הא דפרוש מקצתייהו . ולא ידעינן אי הוה ישראל בהאי חצר אזלינן בתר רובא הואיל ולא איתחזק: והא תנן תינוק מושלך . משנה היא בסדר טהרות בעיר שישראל וכותים דרים בה: לא שנו . דאם רוב ישראל מחזקינן ליה לישראל אלא להחיותו: אבל לייחסו . כגון אם נקבה היא שיהא כהן מותר בה לא ואפי' ליכא למיחש לאסופי כגון הנך דאמרי' במס' קידושין (דף עג:) תלי בדיקולא תלי פיתקא רמי חומרא משלטי הדמי' חיישינן שמא כותית היא וגיורת אסורה לכהונה ואע"ג דרוב ישראל מעלה עשו ביוחסין דבעינן תרי רובי כדאמרי' בכתובות בפ"ק (דף טו.):

אלא בגדולי ישראל . ואפי' היכא דאפשר בנכרי מצוה בישראל שמא יתעצל הנכרי ולא יעשה ויבא לידי סכנה: מכבין ומפסיקין בפני הדליקה . תימה לי דהוה ליה זו ואין צריך לומר זו כיון דאפי' לכבויי שרי כ"ש להפסיק וי"ל אפי' לאתויי כלים דרך רשות הרבים ולהפסיק בהן דס"ד אמינא דווקא לכבויי שרי אבל כולי האי להביא כלים דרך רשות הרבים מליאים מים דאיכא תרתי הוצאה והכנסה וגרם כיבוי ועוד ס"ד אמינא כיבוי שרי טפי שהוא ברור יותר שיציל אבל להביא כלים דילמא קודם שיביאם תעבור הדליקה ונמצא שחילל שבת שלא לצורך קמ"ל: הא דפרוש כולהו הא דפרוש מקצתייהו . נראה לפרש דפרוש כולהו לחצר אחרת ויצאו גם משם ולא נשאר בהם עד אחד שנפלה עליו מפולת דאי פרוש לחצר אחרת ולא יצאו משם מה לי חצר זו מה לי חצר אחרת הא דפרוש מקצתייהו שלא פירש מכאן לאותה חצר אחרת אלא אחד: