תלמוד - שבת נד ב

והתניא ובלבד שיגביה מן הקרקע טפח . אבל כל כמה דבעי ניפוק מתותיה ידיה: בחבלא דביני ביני . שבין ידו לגמל בההוא קאמר כמה דבעי נהוי ובלבד שיגביהנו מן הקרקע טפח כדי שתהא נראה הבהמה נמשכה בו דאי לא לא מיתחזי נטירותא דבהמה אלא כמשאוי בעלמא שאין נראה שאוחז ראשה בידו: מתני' בזוג . אישקליט"א: אע"פ . שחללו פקוק במוכין שאין העינבל שלו מקשקש להשמיע קול ובגמ' מפרש טעמא: סולם ורצועה וכל הנך דמתניתין מפרש בגמרא וכולהו משום דחייס עלייהו ואי נפלי אתי לאיתויי: עגלה . כגון קרון קטן שעושין לו תחת זנבו שראש זנב אותן האילים רחב כמין כר קטן ואין בו עצם אלא שומן ועב וכבד וכשנגרר לארץ נשרט ונשחת ועושים לו עגלה מתגלגלת אחריו כשהוא הולך והזנב קשור עליה: קופר . שרץ הוא שנימיו חדין כמחט וקורין לו הריצו"ן וקושרין עורו בדדי הפרה שלא יניקוה שרצים: ולא ברצועה שבין קרניה . דמשאוי הוא לה כדמפרש בגמרא: גמ' כדאמרן . שאינה קשורה בו מע"ש דלא גלי מאתמול שיהא צריכה לכך שיהא לה למלבוש: פקוק . סתום: לחינגא . לשוק למכור ותולין לו זוג להנאותו: בי לועא . שקושרין אצל הלחי: דלא הדר חייך לה . שלא יוכל להחזיר צוארו לצד המכה לחככה בשיניו וקושרן בצוארו וחשובים הן יותר מקשישין שעל גבי השבר ואי נפלו חייס עלייהו ומייתי להו בשגגה: לגיזרא . אנטורטלייר"י בלעז בהמ' שפסיעותיה קצרים ומכה רגליה זה בזה עושין לה כמין טבעת של עקלים או רצועות עבות וקושרין אותה למעלה מפרסות הרגל מקום שמנקשין זו בזו: דלא ליחלפו . בתרנגולי חבריהם: דלא ליתברו מאני . שקושרין שני רגליה יחד ברצועה קצרה שלא תוכל להרים רגליה ולהתיז: דלא ליחמטן . שלא ילקו בסלעים וטרשים בלניי"ר בלע"ז: לאחר שגוזזין אותה טומנים לה עזק בשמן . עד שיגדל צמרה: עזק . צמר גפן או כל דבר רך: פדחתה . מצחה: עשיתה מר עוקבא . ניהגת ברחל זו חשיבותו של מר עוקבא שהיה עשיר ואב בית דין וכי דרך חשיבותה לכך: ילתא . אשתו של רב נחמן: דרני . תולעים: קיסמא דריתמא . קיסם של רותם שמניחין לה בחוטמה: בר נירא . עול קטן שמניחין לעגל בצוארו שיהיה למוד לכוף ראשו לכשיגדל: דלא למציוה יאלי . שלא ינקוה עלוקה שקורין שנשוא"ש: בין לנוי בין לשמר אסור . דכל נטירותא יתירתא אמרי' משאוי הוא: (מתנו) בכולי סדר מועד כל כי האי זוגא . ארבעתן יחד: חלופי ר' יוחנן . יש מחליפין ר' יוחנן ומעיילי ר' יונתן: נתפש . נענש על עבירות שבידן: בכל העולם כולו . בכל ישראל כגון מלך ונשיא שאפשר לו למחות שיראין מפניו ומקיימין דבריו:

מאי טעמא דילמא נפיל ואתי לאתויי . אע"ג דאוקימנא לעיל דאיירי בקשורה הכא מפרש לפום משמעות ריהטא דמתני' ומשום שהאריך לעיל לא חש להאריך הכא ומתוך פי' הקונט' משמע דל"ג דילמא נפיל ואתי לאתויי: משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא . אבל משוי אינו שבטל אגב אפסר ומשום דילמא נפיל נמי ליכא למיחש כדחייש גבי זוג בריש במה אשה (לקמן שבת דף נח: ושם) דהכא מיירי באריג ואמר התם כל שהוא אריג לא גזרו: דלא למציוה יאלי . פירש"י שאנשוא"ש דהיינו עלוקה ואין נראה דאין מוצצות אלא דם ועוד דהוה ליה למימר עלוקות ולא אשכחן דקרי להו יאלי בשום מקום ונראה דיאלי היינו נמי קופר דמתני' כדאמר בריש בבא בתרא (דך ד.) גבי הורדוס אהדר ליה כלילא דיאלי ונקרינהו לעיניה והאנקה מתרגמינן יאלי (ויקרא יא) והוא שקורין הירצו"ן: הוה מעשר ר' אלעזר בן עזריה כל שתא ושתא . הקשה ר"ת דאמר בפ' בתרא דבכורות (דף נג: ושם) דאין מעשר בהמה נוהג אחר החורבן מפני התקלה א"כ בזמן הבית הוה מעשר ומסתמא בן י"ג שנה היה כשעישר וא"כ מאי קאמר דהוה מעשר כל שתא ושתא דע"כ לא היה בשעת חורבן הבית לכל היותר כי אם בן י"ד או ט"ו שהרי רבי יוחנן בן זכאי משך נשיאותו אחר החורבן שנה או שנתים דכמה תקנות תקן אחר החורבן כדתנן משחרב בהמ"ק התקין רבי יוחנן בן זכאי ואחריו ר"ג היה נשיא שנתים או ג' קודם שמינו רבי אלעזר בן עזריה כדאמר בפרק תפלת השחר (דף כז:) אשתקד צעריה לרבי צדוק וקודם לכן צעריה לרבי יהושע על תקנת המועדות וכשהעמידוהו נשיא היה בן י"ח שנה כדאמר התם הרי בשעת החורבן היה בן י"ד או ט"ו לכל היותר וי"ל דקודם גזרה הוה מעשר אי נמי אפוטרופוס הוה מעשר בקטנותו והר"ר אלחנן מפרש הוה מעשר אחר חורבן בהמת ארנונא למלך: רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתני . פירוש מתני הך שמעתא דאמר בסמוך והשתא פסק הש"ס למילתיה וקאמר בכולי (הש"ס) כל כה"ג זוגא מיחלפא רבי יוחנן כו' ולא קאי מתני אחילוף כך קבל רבינו שמואל בשם רבינו שלמה ששמע מרבי אליעזר רבו: