תלמוד - שבת קמד ב

בפגעין . פרונ"ש בלע"ז ולהוציא מימיהן לשתות: ופרשין . קויידונ"ץ ובעוזרדין . קורמ"ש דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש: אבל לא ברמונים . דאורחייהו בהכי: ושל בית מנשיא . היו רגילין לסחוט רמונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הלכך בשבת אסור: אלא מאי אית לך למימר . לר' יהודה כיון דלאו בני סחיטה כו' וכי היכי דלרבי יהודה שרי לכתחילה מהאי טעמא מהשתא אפי' תימא רבנן ושרו ליה מהאי טעמא: מנשיא תנא הוא . בתמיה וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותיה והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה דהאי תנא הוא סבר כוותיה: וכ"ת . הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה"ק הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים הואיל וקאי מנשיא כוותיה דסוחטין רימונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו: הוי רובא דעלמא . דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רמונים לסחיטה: קוצים . קרדונ"ש: מקדש . את התבואה משום כלאים דזריעה הוא: ואמר רבי חנינא כו' . אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב: אתרא . הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא: הכא . חד גברא לחודיה הוא נימא בטלה דעתו: אלא היינו טעמא . דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין: כרב חסדא . אע"ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשיב איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור אפי' למתק הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש דאין אדם עושה אותו למשקה: בשינוי מראה . לא בשלשת לוגין דלא הוזכרו שלש לוגין אלא במים שאובין אבל שאר משקין לא פסלי אא"כ נשתנה מראה המקוה על ידיהן: רב פפא אמר . טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמפסיל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד פוסל את המקוה בשינוי מראה: נפל לתוכו . של מקוה יין או חומץ או מוחל והוא כמין מים וזב מן הזיתים וג' מינים יש בו כשטוענן מתחילה במעטן להתחמם ולהתבשל מאיליהן מוחל זב מהן והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ודחקו זה את זה חוזר מוחל לזוב מהן והוא קרוב להיות כשמן ולאחר שעצרן להוציא שמנן בבית הבד ומשתהה התפוח של גפת בעקלים שהוא אגוד בהן בבית הבד חוזר מוחל וזב מהן: מאן תנא דמוחל משקה הוא . קס"ד דאין מקוה נפסל אלא על ידי משקה ואפילו בשינוי מראה: בתחילה . בתחילת טעינתן של זיתים: מעקול בית הבד . לאחר שנסחט שמנו או לפני סחיטתו: מאי בינייהו . במאי פליגי הואיל ותרוייהו מודו דמוחל היוצא בתחילה טהור והיוצא מעקל בית הבד טמא באיזה מוחל נחלקו דלמר הוי משקה וטמא ולמר לא הוי משקה וטהור: דאתי בתר איצצתא . לאחר שהתחילו להתחמם ודחקו זה את זה ונשתהה הכומר ימים: רבא אמר . קמייתא דקתני מוחל פוסל מקוה דברי הכל הוא ומשום דהוי כו': לתוך הקדרה . של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל: אבל לא לתוך הקערה . דזמנין דלמשקה קאי ואף על גב דבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור: אלמא . מדקאמר סוחט לתוך הקדרה קסבר כו': ואי אמרת אוכל הוא . הא אין אוכל מקבל טומאה שלא בהכשר והאי במאי איתכשר: החלב טמא . שהזב מטמא כל דבר במשא והרי היסט הקילוח ולא קמפליג בין לתוך הקדרה בין לתוך הכוס: כדאמר רבי יוחנן . במסכת כריתות גבי האשה שנטף חלב מדדיה: בטיפה המלוכלכת על פי הדד . טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההיא הוי משקה כסתם חלב דלא לאוכל בעי ליה:

מי דמי ערביא אתרא הוא . הו"מ למיפרך הניחא לרבי אליעזר לרבנן מאי איכא למימר אלא פריך דאפילו לרבי אליעזר לא ניחא . ומה שקשה מאנשי הוצל דפרק המצניע (לעיל שבת דף צב:) פירשתי שם (ד"ה ואת"ל): ה"נ כיון דאחשביה הווה להו משקה . תחילה ס"ד דסוחטין בפגעין כו' היינו סחיטה ממש אבל השתא אי אפשר לומר דהא פשיטא דאסור דכיון דאחשביה הוה להו משקה אלא סוחטין דקתני היינו בליציי"ר בלע"ז למתק הפרי כדפי' בקונטרס: אמר אביי ר' יעקב היא . קשה לי לימא דהאי מוחל דקתני היינו במוחל היוצא מעקול בית הבד ודברי הכל וכי תימא מדקתני מוחל סתמא משמע דבכל מוחל איירי לא היא דע"כ אפי' לרבי יעקב לא איירי בכל מוחל דהא מודה דמוחל היוצא בתחילה טהור י"ל דמוחל היוצא מעקול בית הבד לא הוה קרינן ליה מוחל סתם כיון דאי אפשר לו בלא צחצוחי שמן: חולב אדם עז כו' . נראה לר"ת דהיינו דווקא בי"ט דחזיא בהמה לאכילה הוי כמו אוכלא דאיפרת אבל בשבת לא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך פסולת וכן משמע בבה"ג דבי"ט איירי ומיהו סחיטת זיתים וענבים דשרי לעיל לתוך הקדירה היינו אפי' בשבת כיון דאשכול חזיא לאכילה: