תלמוד - ביצה לב א

הוא דאמר כי האי תנא . שמואל דאמר לעיל דאפי' ביו"ט אינו מפקיע דאמר כי האי תנא דאמר נמי בחותמות שבקרקע דאפילו ביו"ט אין מפקיע: תרצת לך רישא . דמלתא דשמואל בחותמות שבקרקע דמסייע ליה האי תנא: סיפא קשיא . דאמר שמואל ושל כלים אפילו בשבת מתיר ומפקיע וחותך והאי תנא תני ושל כלים בשבת מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך: הא מני רבי נחמיה היא . כלומר לעולם מותר להפקיע ולחתוך דאין בהם משום סתירה ולהאי תנא גופיה אם יכול להפקיע ולנתק בידו שרי והא דקאסר משום טלטול סכין קאסר ורבי נחמיה היא דאמר בערובין (דף לה.) אפילו תרווד ואפילו טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמיש שהן מיוחדין לו וסכין לאוכלין הוא דמיוחד ולא לחותמות ובהא לא סבירא ליה לשמואל כוותיה: אי הכי . דרבי נחמיה היא: שבות שבת . דטלטול שבות הוא ולא החמיר בטלטול יום טוב כבשל שבת: מסיקין בכלים . דבני טלטול נמי נינהו ומטלטלן נמי להסיקן: אין מסיקין בשברי כלים . שנשברו בי"ט דהשתא לא חזי לטלטול ואי משום דחזו להסקה אתמול לא להכי קיימי: מסיקין בין בכלים כו' . דלית להו מוקצה: אין מסיקין לא בכלים . דאין ניטלין אלא לצורך תשמישן וכ"ש בשברי כלים דנולד הוא והא רבי נחמיה היא ומציעתא ר"ש וקמייתא רבי יהודה וש"מ ביו"ט א"ר נחמיה דהא הסקה ביו"ט קאי: תרי תנאי . חד אמר שני ליה שבות שבת משבות י"ט וחד אמר לא שני ליה: מתני' אין פוחתין את הנר . ליטול אחד מן הביצים של יוצר ולתחוב אגרופו לתוכו לחקוק נר קרוייזי"ל בלעז מפני שעושה כלי: ואין עושין פחמין . דאינהו נמי כלי נינהו לצורפי זהב ופתילה נמי כלי היא להדלקה שצריכה עשייה ותקון: חותכן באור . בגמרא מפרש מאי שנא אור מסכין: גמ' דפחיתת נר מנא הוא . קודם שצרפו בכבשן: משנגמרה מלאכתן . חקיקתם: משיצרפו . משיחזקם ע"י צירוף האור בכבשן מצרף בלשון חכמים מחזק ומקשה כלי חרס וכלי מתכות בדבר המחזקן בין (ביד) [במים] בין באור: וממאי . דס"ל לר"מ בנר כשאר כלי חרס בשלמא שאר כלי חרס גדולים הם ואם אינן ראויין למים וליין ולדבר לח מפני שממחן חזו מיהו לדבר יבש כגון פירות אבל נר קטן הוא וכי לא חזי למלתיה למאי חזי ומשני חזי לקבולי ביה פשיטי: איכא דאמרי אמר רב יוסף . מתני' דקתני פחיתת הנר מנא הוא ר"א ברבי צדוק היא דאמר לפני חקיקה לאו מנא הוא אבל חקיקה משוי ליה מנא: אלפסין חרניות . מפרש לקמן קערות של בני עיירות שאינן בני כרכים גדולים ואין מקפידין על כלים נאים ומשנפשטה הקערה של חרס אוכלין בה בשר ואין ממתינין עד שתתחקק ותצרף בכבשן: טהורות באהל המת . דלגבי אהל המת בעינן תוך לכלי חרס דכתיב וכל כלי פתוח (במדבר יט) משמע דיש לו פתח וכן לכל טומאת מגע: וטמאות במשא הזב . שהזב מטמא כלי חרס בהסט דנפקא לן בתורת כהנים מוכל כלי חרס אשר יגע בו הזב וגו' (ויקרא טו) ודרשינן התם זה הסטו וכיון דמטמי ליה הסט מאבראי לא בעי תוך וקסבר ת"ק כלי נינהו הואיל ומשתמשין בהן כמות שהן הלכך מקבלין טומאה בדבר הראוי לטמאן: ר"א אומר . אין להם שום טומאה דלאו כלי נינהו: לפי שלא נגמרה מלאכתן . חקיקתן הא נחקקו מטמאות מדאפלוג באלפסין אלמא לר"א חקיקה משויא להו מנא: דחזי לקבולי מידי . משנחקקו ומיהו קודם חקיקה לא דסופן ליחקק: לאוליירין . מחמי חמין ומרחצאות ואע"ג דלצורך י"ט הן עושין: מי שרי . להחם והלא גזרו על הרחיצה במסכת שבת (ודף מ.) ואפילו הוחמו מבעוד יום וכל שכן להחם חמין לא הותר מעולם: להזיע . מכניס הפחמים לתוכו ובני אדם נכנסין ומזיעין וקודם שגזרו על הזיעה נשנת משנה זו:

אין פוחתין את הנר. פירש רש"י ליטול אחד מן הגולמים של יוצר ולתחוב אגרופו בתוכו ולחקוק נר שעושה כלי ותימה א"כ פשיטא דאסור דאפילו אין עושה כלי גמור מ"מ אסור להתחיל את הכלי וע"ק מאי קא אמר עלה בגמרא מאימתי מקבלין טומאה משעה שנגמרה מלאכתן הואיל והוי כלי והא כיון דהוי קודם אפייתו בתנור אם כן הוי כלי אדמה וכלי אדמה אין מקבלין טומאה לכן נראה לפרש דאין פוחתין את הנר שכך רגילין לשום באוירו קודם אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת אפייה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו ועל זה קאמר אין פוחתין את הנר כלומר שאין מסירין מה שבתוכו דהוי כמו גמר כלי ונגמרה מלאכתו ולפי שרגילין לאחר שסלקו מה שבתוכו שמחזירין אותו לתנור כדי לצרפו היטב קאמר בגמרא מאן תנא דפחיתת נר מנא הוא וקאמר ר"מ היא דקאמר דמקבלין טומאה כשסלק מה שמשימין בתוכו אע"פ שלא החזירו אותו עדיין לתנור אלמא דפחיתת נר היינו גמר כלי ורבי יהושע קאמר משיצרפו בכבשן דאינו כלי עד שיחזיר אותו לתנור כדי לצורפו אם כן לדידיה פחיתה הוה שריא: אלפסין חרניות טהורות באהל המת. פי' רש"י קערות של עיירות ואינן מקפידין על כלים נאים ומיד כשנפשט הכלי של חרס אוכלין בה ואין ממתינין עד שתתחקק ותצרף באש והן טהורין באהל המת שאין להם תוך ובעינן כלי פתוח וטמאות במשא הזב דהזב מטמא כלי חרס בהסט כדנפקא לן מכלי חרס אשר יגע בו איזהו מגעו שהוא ככולו הוי אומר זה הסטו דלא בעינן תוך ותימה דהואיל דאין להם תוך היכי מטמא בהסט הא אמרינן כל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל הסט לכך פי' ר"ת ערניות יש להן תוך אלא שמכוסות למעלה ועומדות ליפתח ואותם של כפרים אין מקפידין ואוכלין כך עליהן וטהורות באהל המת דהא כלי צמיד פתיל טהור באהל המת ומיהו טמאים בהסט הואיל ועומדין ליפתח כדאמרינן. גבי צמיד פתיל שמא תסיטם אשתו וקאמר נמי כלי צמיד פתיל נצול באהל המת ואינו נצול במעת לעת שבנדה: