תלמוד - ביצה כב א

שערב לזה ולא ערב לזה . אפה ובשל מבעוד יום לשם ערוב ולא טמן חמין: במנורה של חליות . וכשנפלה נפרדו חליותיה: יש תורת בנין בכלים . ובונה חייב בכל שהוא: אין תורת בנין בכלים . ואינו חייב אלא אם כן עשה בו מלאכה כגון ממחק או מחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות לעצמם אבל חזרת חליות שאין בה אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים: קם שמעיה . דעולא: זקף לשרגא . שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה: שרגא . נר של חרס קרויזו"ל בלע"ז: הנותן שמן בנר . בשבת: המסתפק . הנוטל ממנו ואוכל: חייב משום מכבה . וכבוי בי"ט לא אשתרי: לאו אדעתאי . עשה השמש מה שעשה: קנבא . למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם שקורין מוקיי"ר בלעז: מפני דבר אחר . לשמש מטתו: לעשות מחיצה . בסדין: בקעת . אישטיל"א: כדי לחוס עליה . שאין כבוי זה צורך י"ט ואני שמעתי דהוי ליה סותר ע"מ לבנות במקומו מותר אלמא לצורך יום טוב שיהנה היום שרי: ר' יהודה . דאמר לקמן מכשירי אוכל נפש שרו ודריש יעשה לכם לכל צרכיכם והאי נמי צרכיכם הוא וכן תשמיש ואנא דאסרנא כרבנן דדרשי הוא לבדו: איתיביה כו' . ואין לך עשון בית גדול מן הדלקה וצורך י"ט הוא לכבותה שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים: למכחל עינא . לשום בו כחול לרפואה: רירא . שעושה ריר ביב"א והוא שקורין קציד"ה בלע"ז שהוא עושה ריר שמגליד תמיד: דיצא . פי' שנוקב כמו מחט כמו דץ ביה מידי (חולין דף צג:): דמא . שנקנ"ר: דמעתא . מדמעת תמיד: קדחתא . לשון קדחה באפי (דברים לב) שורפת והוא שקורין איתקלפיישו"ן: תחלת אוכלא . תחלת החולי של כל אלו דאפילו בשבת שרי כדאמרינן במסכת ע"ז (דף כח:) שורייני דעינא באובנתא דלבא תלו: סוף אוכלא ופצוחי עינא . שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להגיה מאורו: איתיביה בקעת . שמותר להנאת הגוף שלא יתעשן: כדשנין . רבי יהודה היא דאמר לכל צרכיכם: עמיץ ופתח . סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול: איכא רב זביד . שהיה מקשה לי כמותך: ושניי ליה . ופרקתי לו: מסייע אין בו ממש . מי שאינו עושה מלאכה ממש אלא מסייע מעט כי האי ובלאו הוא מתעבדא אין בו ממש והכי אמר במסכת שבת בהמצניע (דף צג.) גבי זה יכול וזה אינו יכול יכול חייב ושאינו יכול פטור ואע"ג דקמסייע בהדיה מסייע אין בו ממש:

ומדליקין לו נר. מכאן משמע שצריך להזכיר בברכת עירובי ' תבשילין יהא שרי לבשולי ולאפויי ולאדלוקי וכו' ואם בשביל הדלקה לא התנה משמע הכא דיהא אסור להדליק לו רק נר א' מדחזינן דהוצרך להזכיר אדלוקי הנר משמע דאסור למי שלא הניח להדליק לו רק נר אחד: ובית הלל סברי אין בנין וסתירה בכלים. וא"ת והא בשבת (דף מו.) במנורה של חליות כ"ע לא פליגי דאסור וי"ל דהתם מיירי בשבת והכא מיירי בי"ט ולא החמירו חכמים הואיל ואין בנין בכלים אי נמי י"ל דהתם מיירי שכולה של חליות ומפרקין אותה אברים אברים אבל הכא מיירי שאין חסר כאן רק להקימה קצת ואינה בעלת אברים דכולה מחוברת היא: והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אע"פ שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אע"ג שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (ביצה דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות: קנבא שרי. פי' רש"י מוקייר בלעז למחוט ראש הפתילה ועושה פחם ולא נהירא דלקמן פרק המביא (ביצה דף לב:) קרי ליה מוחטין את הנר מאי מוחטין עדויי חושכא ולא קאמר הכא כי ההיא לישנא דהתם לכ"נ דתרי חטויי יש אחד בשעה שדולק והיינו ההוא דלקמן ויש אחד לאחר שכבה שמתקנין אותה כדי שידליק מהר ומסיר הפחם שבראש הפתילה ובכך נוחה כשידליק אותה והיינו ההוא דהכא דשרי: אין מכבין את הבקעת וכו'. מכאן יש למחות את הנשים שרגילות להסיר הפתילה מתוך השמן כשהיא דולקת ומשימין אותה על הקרקע וכן שלא לכסות את האור ומה שנהגו העולם להדליק הנר מי"ט לחברו ואין מדקדקין אם הוא לילה ולעיל פירשתי דהוי הכנה ואין י"ט מכין לחבירו י"ל דאע"ג שאינו לילה מ"מ הוא סמוך לחשיכה ואף באותו יום צורך הוא אותה הדלקה: ההיא רבי יהודה היא. דאית ליה לכל צרכיכם ואנן עבדינן כרבנן ואם תאמר והא אנן פסקינן לקמן הלכה כר' יהודה וי"ל דמסיק עליה ואין מורין כן אי נמי י"ל דהא דשרינן מדרשה דלכם היינו דוקא בדבר שהוא אוכל נפש אבל בדבר שאינו אלא לתשמיש בעלמא וכן שלא תתעשן הקדרה אסור: