מסכת מגילה - פרק ג - משנה ו

בַּחֲנֻכָּה, בַּנְּשִׂיאִים (שם ז). בְּפוּרִים, וַיָּבֹא עֲמָלֵק (שמות יז). בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם (במדבר כח). בַּמַּעֲמָדוֹת, בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית (בראשית א). בַּתַּעֲנִיּוֹת, בְּרָכוֹת וּקְלָלוֹת (ויקרא כו). אֵין מַפְסִיקִין בַּקְּלָלוֹת, אֶלָּא אֶחָד קוֹרֵא אֶת כֻּלָּן. בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבְשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, קוֹרִין כְּסִדְרָן, וְאֵין עוֹלִין לָהֶם מִן הַחֶשְׁבּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג), וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְיָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ קוֹרִין כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּזְמַנּוֹ:

במעמדות במעשה בראשית. שבשביל הקרבנות נתקיימו שמים וארץ. וסדר קריאתן מפורש במסכת תענית בפרק אחרון:

ברכות וקללות. אם בחקותי. להודיע שעל עסקי החטא באה פורענות לעולם, ויחזרו בתשובה וינצלו מצרתם:

כסדרן. בסדר פרשת היום:

ואין עולין להם מן החשבון. כשיגיע יום שבת יחזרו ויקראו מה שקראו בשני ובחמישי ובשבת במנחה:

שנאמר וידבר משה. אכולה מתניתין קאי ללמוד מכאן שמצוה לקרות בכל המועד מענין המועד:

בחנוכה. אע"ג דבמתני' דלעיל הקדים ר"ח משום דתדיר לפי שלא פרט למועדות אלא נקטינהו בכללא דלכל מפסיקין. ניחא ליה להתחיל בפרטן בר"ח משום דתדיר אבל הכא דפרט לכל המועדות אחד לאחד נקטינהו כסדרן מראשית השנה ועד אחרית השנה. ולא ראה מקום להכניס ר"ח בין הדבקים. גם לא התחיל בר"ח. לפי שהוא חוזר על הכלל דלכל מפסיקין:

בנשיאים דהוי נמי חנוכת המזבח. כ"כ רש"י והר"ן. והטור סימן תרפ"ד כתב על שם מדרש פסיקתא משום שנשלם מלאכת המשכן בכ"ה בכסליו. [*ואני מצאתי בספר מכבי שכשכבשו החשמונים ליונים מצאו המזבח משוקץ וסתרו אותו ובנאוהו מחדש וחנכו אותו בכ"ה בכסליו]:

במעמדות. ולעיל הקדים תעניות לפי שיש לכל אחד דין קדימה על חבירו דתעניות שוים לכל הצבור כדלעיל ומעמדות תדירי:

בתעניות ברכות וקללות. הרמב"ם כתב פי"ג מהלכות תפלה בתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצרות. כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן כו'. אבל בשחר תעניות קורין ויחל והוא במסכת סופרים פט"ו:

[*ברכות וקללות. פי' הר"ב. אם בחוקותי דאילו של משנה תורה מסקינן בסוגיא דכיון שהן בלשון יחיד ומשה רבינו ע"ה מפי עצמו אמרן [וברוח הקדש. תוספת] מפסיקין בהן]:

אין מפסיקין בקללות וכו'. בגמרא דאמר קרא (משלי ג׳:י״א) מוסר ה' בני אל תמאס [והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות] א"נ לפי שאין ברכה על הפורענות וכתב הר"ן ואילו היה מפסיק היה אותו שבא לקרות חייב לברך על הקללות. ואע"ג [דתנן בסוף ברכות] דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לא דמיא לההיא. דההיא כעין הצדקת דין הוא ע"כ. אלא היכי עביד הקורא בקללות מתחיל לפניהם ומסיים לאחריהם [*ואע"ג דבסוף משנה א' פרק דלקמן תנן הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה. אבל כל שאר הקוראים בתורה אין מברכין כלל כדפירש שם הר"ב והרי יש לפניהם ולאחריהם הרבה בפרשה שנמצא שהקללות אינם נקראים בראשון ולא באחרון י"ל דמ"מ בתעניות משכחת להו והיינו על החותם. דאלו הפותח הוא קורא בברכות. ועיין בדבור דלקמן בסמוך. ועי"ל דהך אי נמי לפי שאין ברכה כו' ריש לקיש אמרו. והא מסקינן בסוגיא דהאידנא נהגו כו'. וכדכתב שם הר"ב. ואיכא למימר דריש לקיש אהאידנא קאמר טעמו ואע"ג דמשמע דאמתניתין קאמר ל"ק הואיל והאידנא כך נהגו. קאמר [מאי] דשייך האידנא. ולא איכפת במאי דאסמכיה אמתני' והראשון נ"ל יותר]:

אלא אחד קורא את כולן. ושנים הראשונים [דבתעניות] קורין פרשת ברכות. רש"י:

בשני ובחמישי כו'. לפי שקורין כסדרן וחוזרין וקורין ואין עולין מן החשבון הלכך תנן להו בסוף. אבל א"ל דדלעיל. כולהו מקרא נפקא כדלקמן מוידבר משה את מועדי. דהני נמי מקרא דרשינן להו פ"ז דב"ק. וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים (שמות ט״ז:כ״ו) אין מים אלא תורה שהלכו ג' ימים בלא תורה ונלאו. עמדו הנביאים שביניהם ותיקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין בג' וד' וקורין בה' ומפסיקין בע"ש כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשום יושבי חניות שכל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בב' וה' תיקון בגינייהו קריאה יתירה. ע"כ בגמ'. וא"ל דזו אינה אלא אסמכתא ואלו דמתני' דרשה גמורה. שכבר כתב הכסף משנה בפי"ג מהלכות תפלה דגם זו אינה אלא אסמכתא וכדמוכח מדברי הר"ן שאכתוב במשנה ג' פרק דלקמן. ולפי שעיקר התקנה בב"ה ומשום יושבי קרנות שאין שומעין בב"ה תיקנו מנחה דשבת הלכך תני ב"ה קודם מנחה דשבת אע"ג דבו מתחילין בפרשה חדשה:

שנאמר וידבר משה וגו' מצותן שיהו קורין וכו'. דלמה הוצרך לכתוב כאן וידבר משה וכי כל המצות כולן לא אמרן משה לישראל. רש"י בגמרא דיליף מהך קרא שיהיו שואלין ודורשין מענינו של יום כו':