תלמוד - עבודה זרה מד א

הרי הוא אומר ויזר על פני המים . דליכא למיחש לזבל. והאי דלא השליכו לים שלם לא נתכוין אלא לבדקן כסוטות שהמים בודקין אותם שחטאו והורגים אותם כדאמרי' התם (יומא סו:) זיבח וקיטר בסייף גיפף ונישק באסכרה שמח בלבו בהדרוקן: הסירה מגבירה . השפילה ממלכות: מפלצת . לקמן מפרש: וידק וישרף בנחל קדרון . ולא חייש לזבל. מוידק קא מותיב: אלו ואלו . דמים החיצונים ודמים הפנימיים ששיריהן נשפכין על יסוד מזבח החיצון והן יורדין מן היסוד לרצפה: ומתערבין באמה . סילון של מים שהיה בעזרה: לגננים . לזבל גנותיהן: ומועלין בהם . לאו קרבן מעילה קאמר דאין מעילה בדם קדשים כדאמרינן בפרק הוציאו לו אלא אסור ליהנות מהן אלא בדמים: מקומות מקומות יש בו . ויש מגדל ויש שאינו מגדל: מפליא ליצנותא . ליצנות מופלא כדתני רב יוסף: וכתת נחש הנחושת . כי בימים ההמה בית ישראל מקטרין לו אלמא עבודת כוכבים הוה וכתיב וכתת: ואין אדם אוסר . אותן שהקטירו לו לא היו יכולין לאסרו שאין בהן כח להקצותו לעבודת כוכבים: דכתותי נמי לא צריך . דמותר ליהנות ממנו: עמד וכיתתו . לפרסומי מילתא: דזרויי . לשון זורה לרוח: כדמתרגם . תזרם תזרינון ורוח תשאם ורוחא תטלטלינון אלמא וישאם לשון זירוי וטלטול: אמרו לו הרי הוא אומר . בדברי הימים ויאמר דוד וישרפו ומדלא כתב בחד קרא וישרפם וישאם ש"מ לאו תרוייהו כדקאמרת ששרפם ואח"כ זורה לרוח: אלא וישאם ממש . נטלם עמו ונהנה מהם ומתחלה אמר לעבדיו לשרפן כדמפרש ואזיל. מוישרפו לא מצי לאותבינהו לרבנן דכל זמן שאין נדוקין ע"י כתישה אינו נעשה זבל: קשו קראי אהדדי . וישרפו משמע אסור בהנאה וישאם משמע נהנה מהם: קודם שבא איתי . וביטלה אמר דוד לשרפם: עטרת מלכם . בבני עמון קאי ועבודת כוכבים שלהם מלכם שמה על שם מלוכה כדכתיב (מלכים א יא) ולמולך שקוץ בני עמון והאי עטרת מלכם בעבודת כוכבים קאמר: ובא איתי וביטלה . והדר וישאם דוד. איתי הגתי עובד כוכבים היה: היכי מצי מנח לה . והלא כבד ששים מנה הוה ומאד היא כבידה וקרא כתיב ותהי על ראש דוד: אר"י . האי ותהי על ראש דוד לאו דמנח לה אלא הכי קאמר חשובה וראויה לדוד שעשוי למדת ראשו והולמתו כדלקמן: אבן שואבת . דרך אותה האבן להגביה המתכת ולתלותה באויר: דהות דריא לה . שהיתה נושאת לעטרה ומגביהתה: ששוה ככר זהב . והיינו משקלה ככר זהב שקולה היא כככר זהב: זאת היתה לי . עדות עטרה זו מעידה עלי שאני הגון למלכות: הולמתו . ויושבת בראשו יפה ומכוונת למדת ראשו: מקום תפילין . חריץ שבראשו למעלה מן הפדחת מקום שמוחו של תינוק רופס: מקום יש בראשו דראוי להניח שם ב' תפילין . שרחב החריץ מקום כרך שני רצועות והיא היתה נוחה בחצי רחבו: ויוציאו את בן המלך . ביואש כתיב בבן אמציה שהחביאה אותו אחותו כשהרגה עתליה את כל זרע המלוכה וכשגדל הוציאוהו ונתנו עליו הנזר לעדות שהוא מזרע המלוכה: אמר רב יהודה שביקש להולמו . ואף על גב דאמר רב יהודה לעיל ראויה היתה לנוח אבל אנוחי לא מנח לה מיהו חדא שעתא בדקי ליה בגויה אם הגון הוא למלכות: דכתיב ויעש לו . דמשמע שהיו משונים: רבותייהו . דהנך חמשים איש: נטולי טחול . הטחול מכביד: וחקוקי כפות הרגלים . נטל הבשר מן העצם ולא היו מרגישים בקוצים ובברקנים:

נחל קדרון אינו מגדל צמחים . משמע אבל בשאר מקומות שחיקת כלי מתכות מגדל צמחים וקשה דבפרק כסוי הדם (חולין דף פח: ושם ד"ה שחיקת) קאמר אין מכסין בשחיקת כלי מתכות לפי שאינו מגדל צמחים וי"ל דלחודיה ודאי אינו מצמיח אבל כשהוא מזבל בקרקע המגדל צמחים הוא גורם ומסייע להצמיח אי נמי כשנשרף כמו עגל מגדל צמחים והתם איירי בלא שריפה: מקומות יש בו . היה יכול לתרץ שהגננים היו ממקום אחר: מפליא ליצנות . פ"ה ליצנות מופלא ובב"ר סוף פרשת תולדות יצחק מה את מפליא בי כלומר למה אתה מלעיג עלי וכן פי' בערוך (ערך פלא): והלא כבר נאמר וכתת וכו' . ומסתמא לא השליכו לים המלח דכיון שבא לספר המעשה אם השליכו לים היה לו לומר כמו שמפרש והולך ביעור הנחל קדרון ואע"ג שאינו מפרש זורה לרוח זה א"צ כי אחר שהיה נשחק ממילא היה נזרק וא"ת לרבנן בסמוך דמייתי מוישרפו באש מאי קושיא היא לרבי יוסי כיון שלא הזכיר להשליכו לים וי"ל דהתם לא בא לספר במעשה ביעור עבודת כוכבים אלא בא לומר שעזבו עצביהם: כאן קודם שבא איתי הגיתי . תימה למה לא לקח עובד כוכבים לבטל בע"כ כרבי אלעזר הקפר ועוד לאביי דמשני לעיל כשפחתה אבל בשבורה אפילו ישראל מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים למה לא שברוה וי"ל דיש חילוק בין עבודת כוכבים של עץ לשל מתכת וכן יש תירוצים בירושלמי כאן בשל עץ כאן בשל מתכת: אבן שואבת היה בה . וכשהיה יושב על כסא מלכותו מניחה ואבן שואבת שקועה למעלה ולא היתה האבן שואבת חקוקה בנזר: שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו . פירוש וזה נס גדול ששם אין הראש עגול והיא היתה עגולה ממש ואף על פי כן היתה מכוונתו ומיושבת בראשו: