תלמוד - סוטה ח ב

הכא טעמא מאי . אמרי רבנן שמצוה לביישה ואפילו היא טהורה משום ונוסרו כל הנשים שלא יביאו עצמן לידי חשד ותהיינה צנועות: התם . שהיא נסקלת אין לך יסור גדול מזה לאחרות: תרתי . מיתה ובושה: מר סבר בזיונא עדיף ליה . חשוב על האדם ושנוי לו טפי מצערא דגופיה הילכך מיתה יפה היא לו ליסקל לבוש ואע"פ שצערו נמשך שאינו ממהר למות ולא ליסקל ערום ויתבזה. ורבי יהודה סבר צערא דגופא עדיף ליה וזו היא מיתה יפה לו ליסקל ערום ואע"פ שמתבזה ולא יסקל בלבושו וימשך צערו: בהני אית לה בזיון טפי . שהיא ערומה עד לבה וראשה פרוע ויתן עליה תכשיטי זהב גנאי הוא לה שדרך בני אדם להתלוצץ באדם ערום ומנעלו ברגליו ואמרי' שליח ערטיל וסיים מסאני שליח מופשט כדמתרגמינן ופשט וישלח ערטיל ערום: משום דאמר מר . לקמן במדה שאדם מודד בה מודדין לו: היא חגרה לו . חגרה את עצמה בצלצול נאה להתנאות בפניו צילצול בנדי"ל (בינדי"ל: אגד, חגורה, סרט) בלע"ז: תניתוה . דעיקר הבאתו אינו אלא כדי שלא ישמטו: תרגמה . לרישא דקתני כל הרוצה אנשים: תרגמה . פרש אותה: מתני' ירך התחיל בעבירה תחילה . בדרך תשמיש הירך נהנה תחילה בקירוב בשר לפיכך תלקה ירך תחילה לקלל אותה דכתיב בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה (במדבר ה): גמ' ואע"ג דמדה . עצמה בטילה שפסקו ארבע מיתות בית דין: במדה לא בטיל . שמודדין להם לעוברי עבירה במדה שמתחייבים בה ומתים בדוגמת אותה מיתה: דאמר רב יוסף . הגמרא קאמר דאמר רב יוסף נמי בעלמא וכן תני כו': דין ארבע מיתות . דין שמים שהיא דוגמתו: נופל מן הגג . דומיא דסקילה דתנן (סנהדרין דף מה.) בית הסקילה היה גבוה שתי קומות אחד מן העדים בא ודחפו כו': חיה דורסתו . ארי דורסו בצפרניו ומפילו לארץ וגם זה דומה לנסקל: נחש מכישו . והארס שורפו: נמסר למלכות . ומיתת מלכות מתיזין את ראשו בסייף והרג נמי סייף הוא כדאמרינן בסנהדרין (דף נב:): סרונכי . בומנל"ט (בו"ן מלנ"ט: פצע חמור [הוא האסכרה, שבימי הביניים חשבו שהוא מורסה בגרון המעכבת את הנשימה. וראה הרחבה בספר]) והוא חולי בגרונו: בסאסאה . בתוך אותה סאה עצמה כשאתה משלחה לאבדון תריבנה: ואין לי אלא סאה . עבירה גדולה: תרקב . חצי סאה תרי וקב דהיינו ג' קבין: תומן ועוכלא . משקלות קטנים הן ושיעורן בבבא בתרא בהמוכר את הספינה (דף צ.): ומנין שכל פרוטה ופרוטה וכו' . ואע"פ שלא נפרעו ממנו פעם ראשונה ושניה לא ויתרו לו עליהם אלא מצטרפין לו אותן לחשבון: ליראות לו פרסה לו . כנגדו: כפה . צעיף:

תנינא ואחר כך מביא חבל המצרי . ולא ידענא מאי פשיט מהכא טפי מהא דקתני היא חגרה לו בצלצול דמשמע דחבל מצרי בעינן ממש ועל כרחך לכתחילה למצוה בעינן אבל לאו דוקא לעכב דהיכא כתיב חבל המצרי או שום קשירה בתורה ולמה היה לו לעכב מיהו המדקדק בפירוש רש"י לא קשיא מידי דעיקר הבאתו קמבעיא ליה אי משום מדה במדה דוקא חבל או משום שמיטת בגדים הואיל וצריך לקשור צלצול לקשור חבל כדי ליפרע ממנה מיהו היכא דליכא חבל המצרי ואיכא צלצול לא מהדרנא יותר מדאי בתר חבל: ואחר כך מביא חבל המצרי. בירושלמי מפרש חבל המצרי וכפיפה המצרית באין משירי הלשכה כחומת העיר ומגדליה ולא ידענא אי סודר שנחנק בו וסייף שנהרג בו דאמרינן פרק נגמר הדין (סנהדרין דף מג.) דבאין משל צבור אי פירושו נמי משירי הלשכה כי הכא: מיום שחרב בהמ"ק וכו' . וה"ה דבזמן הבית נהגו דין ד' מיתות מי שנתחייב בהן בלא עדים והתראה שלא לדונו בסנהדרין כדאמר בפ' אחד דיני ממונות (דף לז:) מעשה ברבי שמעון בן שטח שהיה בזמן הבית דתניא אמר רבי שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי וכו' עד שהשיכו נחש ומקשינן והאי בר נחש הוא והתני רבי חייא וכו' אלא האי דנקט מיום שחרב בית המקדש מלתא דפסיקא נקט דבטלו ארבע מיתות לגמרי: מי שנתחייב סקילה . מקשי' מפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף פג:) דרבי אלעזר ברבי שמעון הוה תפיס גנבי יומא חד פגע בההוא כובס אמר להו תפסוהו ותפסוהו (זקפוהו) וזקפוהו וקא בכי אמר לו רבי אל ירע לך שהוא ובנו בעלו נערה מאורסה ביוה"כ וזה שנתלה נחנק ואמאי לא פריך והאי בר הכי הוא בר סקילה הוא אבל לפרש"י לא קשיא מידי דפירש התם משום הכי נתלה משום דכל הנסקלין נתלין ויש לומר דלאו דוקא נקט נופל מן הגג או חיה דורסתו אלא מעין מיתה שנתחייב בה יהרג ויש מפרשים דבנו בעל תחילה דהויא לה בעולה דמיתתו הויא בחנק אבל קשיא לרבי מהא דאמר בפרק אלו הן הגולין (מכות י:) דרש ריש לקיש והאלהים אנה לידו זה שהרג במזיד יושב תחת הסולם וזה שהרג בשוגג עולה ונופל והורגו והא לאו בר סקילה הוא ותירץ אע"ג דלאו בר סקילה מיהו מדה במדה היא דזורק על חבירו דרך ירידה הוא כדכתיב (במדבר לה) ויפל עליו וימות ואלו מתים דרך ירידה ואם הרגו בסייף הקדוש ב"ה נפרע מהם בענין אחר: