תלמוד - קידושין נז ב

מוקצה . בהמה שהוקצה לתקרובת ע"ז אסורה לגבוה כדאמר בתמורה (דף כח.) מן הבהמה להוציא את הרובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה נעבד שהשתחוה לה: רובע ונרבע בעדים . דבני סקילה נינהו דכתיב (ויקרא כ) והרגת את האשה ואת הבהמה ונרבע דכתיב (שם) ואת הבהמה תהרוגו וילפינן לעיל (קידושין דף נו:) משנגמר דינו נאסר ואפילו שחטו ולהכי נקט בעדים דאינו נסקל בעד אחד דאמר מר (בב"ק דף מד:) כמיתת הבעלים כך מיתת השור: יפו . חומתה על הים: בגבת . חומתה על המדבר ורחמנא אמר שדה: שעומד בתוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה . מדכתיב ושלח את הצפור החיה אל מחוץ לעיר מכלל דעומד בעיר ומשלחה אל החוץ דאי בעומד חוץ לעיר מאי ושלח אל מחוץ לעיר איכא הא מעיקרא קודם שילוח נמי התם קיימא: רבא אמר . סברא הוא שהמשולחת מותרת דלא אמרה התורה שלח לתקלה שתהא למכשול עון וילכדנה אדם ויאכלנה וקרא דאמרן לעיל לרבות את המשולחת אסמכתא בעלמא היא: אמר קרא קדש יהיה . חסר וי"ו כתיב למידרש ביה קודש הוא וזה א' מן השלשה עשר במסורת חסרים: אמר קרא קדש יהיה . חסר וי"ו כתיב למידרש ביה קודש הוא וזה א' מן השלשה עשר במסורת חסרים: קדוש קרינן . להכי קרינן קדוש למעוטי דמיו שאין דין קדושה עליו קודש משמע שם קדושה קדוש משמע הוא קדוש: פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון בבכורות: לאחר עריפה ודברי הכל . דאמר התם ומודה רבי שמעון לאחר עריפה שהוא אסור וגמר עריפה עריפה מעגלה ערופה: ומותר בהנאה . דכתיב (שמות כב) לכלב תשליכון אותו: שחוט שלי בשלי . שחוט זבחי בחצרי כדכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר וגו': ושלך בשלך . כדכתיב (דברים יב) וזבחת מבקרך ומצאנך וסיפיה דקרא בשעריך: מה שלי בשלך אסור . בהנאה דמי יתיר הנאה שנאסר בה מחיים אחרי שאין דמו נזרק: ושחטו ושחט אותו ושחט אותו מה ת"ל . שלש פרשיות סמוכות זו לזו בשלמים בראשונה כתיב ושחטו פתח אהל מועד ובשתים כתיב ושחט אותו מת"ל אלו שלשה מיעוטין דמשמע מכולהו זה נשחט בעזרה ולא אחר: לפי שנאמר כי ירחק וזבחת . ובא הכתוב להתיר להם בשר תאוה משיבאו לארץ והם יתרחקו מן המשכן לפי שבמדבר לא הותרו לאכול שום בהמה הראויה להקרבה אלא על ידי הקרבה: בריחוק מקום . חוץ למקדש: אתה זובח . חולין שלך ואי אתה זובח בעזרה שהוא מקום הקרוב לו: ה"ג פרט לחולין שלא ישחטו בעזרה: אלא תמימים . ובראויה להקרבה הכתוב מדבר דאילו בשאין ראויה להקרבה לא איתסר בשר תאוה דידהו במדבר: שכן מין הכשר . להקריב כיון דדמי להו בהכי אתי למיגמר ליה במה מצינו להחמיר ולאסור: שהיא בשחיטה כבהמה . ואיתקש לפסולי המוקדשין בפרשה זאת אך כאשר יאכל את הצבי וגו' ודרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כח.) מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה וכיון דבשחיטה איתקש להו איכא למיגמר נמי מינה שלא תהא שחיטה בעזרה דכל דבר זביחה אסר רחמנא: ושחטו ושחט אותו ושחט אותו מה ת"ל . שלש פרשיות סמוכות זו לזו בשלמים בראשונה כתיב ושחטו פתח אהל מועד ובשתים כתיב ושחט אותו מת"ל אלו שלשה מיעוטין דמשמע מכולהו זה נשחט בעזרה ולא אחר: מנין לרבות את העופות . שאין שחיטתן מפורשת בתורה: הכי גרסינן בתורת כהנים תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו והכי נמי גרסינן בסיפרי ופירושא חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד ודקתני מרבה אני את החיה הכי קאמר אי לא כתב קרא איכא למימר אתא לריבויא בדוחקא:

הרי רובע ונרבע בעדים דבעלי חיים נינהו ואסירי . להכי נקט עדים דאי על פי עד אחד או על פי בעלים אינם אסורין להדיוט ואם תאמר לפי' ר"ת דמפרש דשור הנסקל שרי בהנאה כל זמן שהוא חי אלא עד אחר הסקילה וכן נמי קאמר ברובע ונרבע אם כן קשה מהכא דמאי קאמר דבעלי חיים אסירי דמשמע אסורין בהנאה אף מחיים ולפי שיטתו לא נזכר כאן הנאה כלל אלא ה"פ לא מצינו בעלי חיים דאסירי כלומר שהזהיר הכתוב שלא לשוחטו כדי לאכול הבשר ופריך הרי רובע ונרבע דבעלי חיים נינהו ולא הזהיר הכתוב אלא לשוחטן כדי לאכול הבשר אבל ליהנות מהם כל זמן שהם חיים ודאי מותר: כל שעומד תוך העיר ויזרקנה חוץ לחומה . פי' הקונטרס דבשדה לא מהני שילוח דבעינן ושלח על פני השדה וקשה שהרי מצורע היה ונטהר חוץ לעיר שהרי אסור ליכנס לפנים מן החומה וי"ל דשמא אחר כפרה היה הכהן נושאה או הוא או שלוחו לעיר ומשלחה חוץ לעיר: מה שלי בשלך אסור . פי' בקונטרס אסור בהנאה לפי שאין להם מי יתירם דכיון דהוקדשו אינן יכולין להיות מותרים אלא ע"י זריקה מתרת בקדשים ואלו שנשחטו בחוץ אין נזרקין והקשה הר"מ דכמו כן מצינו שזריקה מוציאה מידי מעילה ואפילו הכי אמרינן (מעילה דף יב.) קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואע"ג שלא נזרק הדם וכמו כן נאמר שהשחיטה תוציא מידי איסור אבר מן החי ויהיו מותרים באכילה לפיכך פירש הר"ם מה שלי בשלך אסור ואין להם תורת קדשים לעלות למזבח לפטור הבעלים אף שלך בשלי לא היה להם תורת חולין ולא חזו להתרה דשייך בהו דהיינו אכילה: תלמוד לומר ושחטו ושחט אותו ושחט אותו . פי' בקונטרס דתלתי קראי צריכי חד לחיה וחד לעופות וחד לאיסור אכילה בדיעבד כדמפרש גמרא אם אינו ענין לשחיטה תניהו לאכילה דלבעלי מומין לא איצטריך קרא אף לשחיטה כדמפרש טעמא שהרי הוא מין הכשר והספר רוצה להביאו מסברא ולא צריך קרא אע"ג דבחיה נמי קאמר מרבה אני את החיה שישנה בשחיטה כבהמה משמע דבלאו קרא מייתי לה ויש לומר דה"ק מרבה אני את החיה בדוחק אי לאו קרא אבל כיון דאיכא קרא נוקי בה קרא אבל בעלי מומין יותר שוין שהן מין הכשר וישנו בשחיטה עוד י"ל ת"ל ושחטו ושחט אותו ושחט אותו דמשמע דמצריך ג' קראי חד לבעלי מומין וחד לחיה וחד לעופות ואיסור אכילה בדיעבד נפקי לה מקרא דתמימים דכי היכי דנפקא לן דאסירי לאכול תמימים מוזבחת ואכלת כמו כן נמי אסור הני מאחר דנפקא לן דאסור לשוחטן בעזרה דנאמר דקרא דמה שאתה זובח קאי אכולהו: