תלמוד - תמורה כב ב

גופא אבודת לילה . קס"ד דלא היתה אבודה אלא בלילה ובעלות השחר נמצאת ולא משכחת לה דתיהוי אבודה בשעת כפרה דהא בלילה לא קרבה חברתה: אפילו אבודת יום נמי . שנמצאת קודם כפרת חברתה: דהא אמרי רבנן . במתני' אבודה בשעת הפרשה כלומר בשעה שעדיין חברתה שהפריש תחתיה מופרשת ועומדת שלא קרבה קודם מציאתה של זו רועה דקתני וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת לאחר שנתכפרו הבעלים: אלא אליבא דרבי . דאמר תמות וקמ"ל רבא דעד כאן לא קאמר רבי כו' לרעיה אזלא הואיל ואי נמי קיימא לקמן לא מצי לאקרובה בלילה לאו אבודה היא: בשעת כפרה . שאבדה בלילה ושוב לא נמצאת עד שנתכפר באחרת: עיקר אבודה . תחילת אבידתה: נקטינן אבודה . בשעת כפרה מתה: ולא גנובה . ואם החזירה לו לאחר כפרה רועה ויפלו דמיה לנדבה: אחת בעדרו . שנתערבה לו בעדרו אע"ג דקא חזי לכולהו הואיל ואינו מכיר בה אלא לאחר כפרה הויא אבודה: ואפילו אחת . של חטאת באחת של חולין: אבל אבראי . שהלכה למדברות ונתערבה בבהמות של אחרים ואותן אחרים עצמן אינם מכירין בה אפילו הכי כיון דאיכא דחזי לה דאותן אחרים חזו לה ואע"ג דאין מכירין אותה לא הויא אבודה: וכל שכן אבראי דלא קא חזי לה . איהו לגמרי: ל"א אבל בעדר דקחזי לה דהא חזי להו איהו לכולהו אע"ג דאין מכיר בה לא הויא אבודה: ופליגי . כלומר שיפרישנו מהן לאחר זמן כשיכירנה: דלא קא ידע . שאינו מכיר אי זו היא תיבעי תיקו [ע"כ ל"א]: אבודה בכוס . אבודה בשעה שדם חברתה בכוס שאבדה והפריש אחרת ושחטה וקיבל דמה ובעודו דם בכוס נמצאת זו: האמר אבודה בשעת הפרשה . כלומר שנמצאת בעוד שחברתה קיימא מתה וכל שכן הכא שנשחטה כבר ואיכא למימר כל העומד ליזרק כזרוק דמי וכאבודה בשעת כפרה דמיא: כי אמרו רבנן אבודה בשעת הפרשה רועה . ואפי' נתכפרו הבעלים שוב באחרת הני מילי שנמצאת קודם שנתקבל דמה של חברתה בכוס אבל הכא כו': לעולם אליבא דרבי . ולאו בשתי בהמות מיבעי ליה אלא בבהמה אחת שקבל את דמה בשני כוסות: ואבד האחד . בשעת זריקת חבירו: אליבא דמאן דאמר . במסכת יומא בפרק הוציאו לו בכוס אחד עושה את חבירו דיחוי דחטאת שקיבל דמה בארבע כוסות ונתן מן האחת ארבע מתנות כדין חטאת עשאן לאלו דחויין ושיריו נשפכין ליסוד והן נשפכין לאמה (דהא איתכשר בארבע מתנות אבל הכא דאבד האחד) לא תיבעי לך דודאי פסולה החטאת דהתם דכולהו לקמן הוא דהוי הזבח כשר אע"ג דהג' כוסות נשפכין לאמה דהא איתכשר בד' מתנות אבל הכא דאבד האחד כיון דאילו הוה קמן הוי דיחוי לישפך לאמה השתא כי אבד הוי להו תרתי לריעותא כחטאת שעברה שנתה ואבדה והזבח גופיה פסול: שיריים . שכולן נשפכים ליסוד אבל הכא דאבדה מהניא ליה אבודה למיהוי דיחוי דלאו אדעתא דידיה זריק והוה ליה דיחוי ואבוד ופסול הזבח: או דלמא לא שנא תיבעי: מתני' ואח"כ נמצאת הראשונה תמות . ואפי' נמצאת תמימה הואיל וכבר כיפרו הבעלים דכי בעינן תרתי לריעותא היכא דנמצאת ואחר כך כיפרו הבעלים: ילכו לים המלח . כל היכא דאי הוה חטאת הוה מתה מעות נמי אזיל לים המלח: מאלו ומאלו . יערבו יחד דכיון דמתרוייהו מייתי לא הוו חטאת שכיפרו בעליה באחרת אבל אי הוה מייתו מחד מינייהו מידחו אחריני דהוו להו דמי חטאת שכיפרו בעלים באחרת אבל כי מייתי מאלו ומאלו ליכא חטאת שכפרו בעלים והוי כשאר מותר חטאת דאזיל לנדבה: תימכר ויביא מאלו ומאלו כו' . אבל אם היתה תמימה תיקרב היא והמעות ילכו לים המלח הואיל וכיפרו הבעלים באחרת. וכל הנך אליבא דרבי: ואין המעות הולכות לים המלח . ואפילו נתכפר באחת מן הצבורין לאחר שנמצא האבוד הואיל וקודם כפרה נמצא: אם קרבה שניה עד שלא נשחטה . הראשונה בבית לוקח לאכילת חולין תמות אף ע"פ שהיא חולין דחטאת שכיפרו הבעלים היא: גמ' אבודה בשעת הפרשה . כגון הנך מעות דנמצאו קודם כפרה ואזלו לים המלח אי לא מצי מייתי מאלו ומאלו: טעמא מאלו ומאלו . דליכא למימר דנתכפרו בעלים באחרת: הא הביא . חטאת מאחת מן הציבורין השני ילך לים המלח ואע"ג דנמצא קודם כפרה ולא היה אבוד אלא בשעת הפרשה: הניחא לרב הונא דאמר . לקמן:

אפי' אבודה דיממא נמי דאמרי רבנן אבודה בשעת הפרשה רועה . ואם תאמר לימא דלרבי אבא איצטריך דאמר לקמן (תמורה כג.) הכל מודים בנתכפר בשאינה אבודה אבודה מתה ואיצטריך רבנן לאשמועינן דאבודת לילה ונתכפר בשאינה אבודה אבודה אינה מתה הא דיממא כה"ג מתה וצריך לומר דהאי שיטה לית ליה דרבי אבא ה"נ איכא סוגיות בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צז.) דלא מיתוקמי כרבי אבא: