תלמוד - תמורה יד א

מתני' קרבנות ציבור . כולם זכרים דרובן עולות ועולה זכר הוא ואין ציבור מביאין שלמים אלא כבשי עצרת דזכרים הן וחטאות שלהן שעירים כדכתיב בכולהו ושעיר חטאת אחד: קרבנות היחיד חייבין באחריותן . כלומר יש מהן מאותן שקבוע להן זמן שאפי' עבר זמנם חייבין להקריבן כגון קרבן עולת יולדת (וקרבנה) וקרבנות מצורע אם עבר שמיני שלו יכול להקריבו לאחר זמן אבל קרבנות ציבור שיש להן זמן אם עבר זמנם בטל קרבנן כדמפרש בגמ': משקרב הזבח . שאם קרב הזבח בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייבין להקריבם אפי' מכאן ועד עשרה ימים כדמפרש בגמ': חביתי כהן גדול . דוחין שבת וטומאה דכתיב בה מנחה תמיד הרי היא לך כמנחת תמידין בשילהי [התכלת] במנחות (דף נ:): פר יום הכיפורים . פרו של אהרן: אלא שזמנו קבוע . כלומר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להן תשלומין דוחין שבת וטומאה אפילו דיחיד וכל שאין להן זמן קבוע אינם דוחין שבת וטומאה ואפי' דציבור כגון פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים: גמ' עיקר זיבחא . הקדש ראשון: אפי' תימא רבנן . דלית להו ולד עושה תמורה: בין בזכרים בין בנקבות . משמע כל קרבן שחייב היחיד להביא בין זכר בין נקבה: הא איכא עולת העוף . תירוצא הוא: אשם . הוי זכר דכבש או איל כתיב ביה ולא כבשה: מאי ניהו שלמים . אבל שלמי צבור זכרים הם דכתיב בהו (ויקרא כג) ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים. זבחי שלמי צבור כבשי עצרת: מנא הני מילי . דקרבנות צבור אין להן תשלומין: דבר יום ביומו . במוספי המועדים משתעי בפרשת שור או כשב דכתיב אלה מועדי ה' מקראי קדש וגו' להקריב אשה ואיזה אשה מקריבין במועד יותר משאר ימים הוי אומר מוספין: שכל היום כשר למוספין . ובלבד שיקדמו מוספין לתמיד של בין הערבים דאמר (ביומא דף לג.) עליה השלם כל הקרבנות כולן: מנחתם ונסכיהם אפי' בלילה ואפי' למחר . אם קרב הקרבן בזמנו ואפי' מכאן ועד עשרה ימים ולעולם ובלא נזדמנו לו קא מיירי: מלבד שבתות ה' . דהכי כתי' זבח ונסכים דבר יום ביומו מלבד שבתות ה' ומשום דדרשינן סמוכים דבר יום ביומו הקרב נסכים מלבד אותן של שבתות דאם יו"ט אחר שבת הוא הקרב נסכיו עם קרבנותיו והקרב נסכים ששכחת אתמול ולא הקרבת: ביום אין בלילה לא . דהא דבר יום ביומו כתיב וסמיך ליה מלבד שבתות ה' כלומר נסכי השבת תקריב היום ביו"ט אבל בלילה לא: ואי כתב מנחתם ונסכיהם הוה אמינא . ללמדך שתקריב נסכי היום בלילה הבא אבל ביממא דלמחר לא: ומ"ש . כלומר וכי תימא מאי שנא דלימא בלילה אין ביממא לא הא קרא סתמא הוה כתיב: משום דבקדשים הלילה הולך אחר היום . שעבר דכתיב (ויקרא ז) ביום קרבנו יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אלמא כל הלילה קרי יום קרבנו הלכך סד"א בלילה יקרב דהנסכים הוי מיום שעבר אבל ביממא דלמחר לא: אין לי כו' . בת"כ היא ואקרא קאי דכתיב היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה שיהא נותנן מבוא השמש ומתעכלין כל הלילה: אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה כגון . אברים דעולה ופדרים כדרבי להו לעיל שיהא נותנן מבוא השמש כלומר לאחר שקיעת החמה נותנן על המערכה: דברים שדרכן ליקרב ביום . דאינן קריבין בלילה כלל דכולהו קרבנות כתיב בהו ביום צוותו דמשמע ביום ולא בלילה אבל אברים ופדרים הוא דאיתרבו הכא בלילה מהאי קרא שמקריבין מבוא השמש וקא מקטירן על המערכה והם מתעכלין מאיליהן דאם לא כן היא העולה מאי ממעט: ופריך מבוא השמש והאמרת דרכו ליקרב ביום: אלא עם בא השמש . קודם שקיעה: ליקדש . בלילה אם ניתנו בכלי שרת קדשי דתו לא נפקי לחולין אבל מיקרב לא קרבי עד היום: אי מקדש קדשי . בלילה מיקרב נמי קרבי: סמי מכאן נסכים . לא תימני להו עם דברים שדרכן ליקרב ביום: עם הזבח . שמביאין עם הזבח וקידשן שחיטת הזבח דהוי כי זבח גופיה ואינן קריבין אלא ביום: אמר רב דימי אי אשכחיה אינשי כתיב איגרתא . אם הייתי מוצא אדם הייתי כותב איגרתי והייתי שולח לרב יוסף לבבל:

וכל הקרב בלילה . פרש"י שילהי שתי הלחם (מנחות דף ק.) כגון שמן למנורה ולא נראה דמה קדושה שייכי ביה הא לית ביה קדושת כלי לכך נראה לומר דלא מצינו קרב בלילה אלא מנחת נסכים ומשו"ה ניחא דלא משני הכא דילמא אינו קדוש ליקדש אבל קדוש ליפסל דהכי מסיק התם שילהי פ' שתי הלחם (גז"ש) דסמיך אהא דתני וכל הקרב בלילה דלא מצינו קרב בלילה אלא מנחת נסכים בלבד וה"ה דמצי למיפרך מינה הכא בהדיא מדקתני וכל הקרב בלילה ולא מצינו דבר זה אלא מנחת נסכים בלבד אלא דמהדר לפרוכי אף לפי מה דס"ד מעיקרא התם בפ' שתי הלחם: