תלמוד - מנחות מז א

אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה . טעמא מפ' לקמן: קדש את הלחם . מותר באכילה: לא קדש הלחם . ולא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם אלא בקדושת שאר קדושת הלשכה ובת"כ יליף לה מקרבנו על זבח תודה מגיד שאם נזבח שלא לשם תודה לא קדש לחמו וכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ואיל נזיר גמרינן: קדוש ואינו קדוש . מפרש לקמן: ואת האיל . איל נזיר: יעשה זבח שלמים לה' על סל המצות . אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרינן לכבשי עצרת: אי כתיב זבח יעשה . משמע אע"ג דזבח בעי עשייה אחריתי: הכל מודים . אפילו לר' אליעזר דאמר זריקה עיקר מודי דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לא מקדשא ליה זריקה: ואינו גמור . מפרש לקמן: ואינו ניתר . לכהנים: מאי בינייהו . כלומר כיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הואי לשמה דתשתרייא באכילה ואינו גמור דאמר אביי למאי הלכתא: לאביי לא תפיס פדיונו . בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור: לרבא . דאמר קדוש גמור תופס פדיונו ויוצא לחולין והא דאמר לקמן (מנחות דף ק:) מנחות אין להם פדיון לאחר שקדשו בכלי: אלא לאביי . דאמר לא תפיס פדיונו: מאי איכא בין רבי לר' אלעזר . וקדוש דא"ר למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרוייהו אסור באכילה: לאיפסולי ביוצא . לרבי דאמר קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי' זרקו לשמו נמי אסור באכילה לרבי אלעזר דאמר שחיטה לא מקדשא אין נפסל ביוצא דאינו קדוש אם יצאו בין שחיטה לזריקה ואם אחר כך זרק לשמן כשר. שבוש גמור הוא זה דכל. שכן לרבא כיון דקדשתן שחיטה קדושת הגוף גמורה לא נפיק תו לחולין ובפ"ק דפסחים (דף יג:) נמי אמר הכי לרבי דאמר שני דברים המתירים מעלים זה בלא זה לא נפיק לחולין ור' אלעזר דאמר אינו קדוש פריק להו ונפקי לחולין וכיון דנפקי לחולין ע"י פדייה על כרחך פדיונן נתפס. לפיכך נראה לר' דה"ג ולשון הגון הוא לאביי תפיס פדיונו ולרבא לא תפיס פדיונו לאביי דאמר אינו גמור עדיין לא חלה עליו קדושת הגוף גמורה ואכתי שייך ביה פדיון ונהי דקדישתיה שחיטה במקצת דלא נפיק לחולין ומיהו אכתי מחוסר גמר קדושה ושייך ביה קדושת דמים לתפוס פדיונו בקדושה לרבא דאמר קדוש גמור קדושת הגוף לא שייך ביה פדיון ואם התפיס מעות בפדיונו אינן נתפסין דכיון דאינו יוצא מקדושה כלל איזו קדושה תחול בפדיונו: בשלמא לרבא . דאמר לרבי לאו בני פדיון נינהו דאקדשינהו שחיטתה: היינו דאיכא בין רבי לר' אלעזר . דלר' אלעזר אינו קדוש כלל קדושת הגוף אלא קדושת דמים שניקח מתרומת הלשכה ונפיק לחולין ותפיס פדיונו ככל קדושת דמים: אלא לאביי . דאמר לרבי נמי תפיס פדיונו וכל שכן לר' אלעזר מאי איכא בין רבי לר' אלעזר: איכא בינייהו לאיפסולי ביוצא . לרבי מיפסל ביוצא אם יצא לא יהא כשר לשחוט עליו כבשים אחרים לר' אלעזר לא מיפסיל ביוצא שלא ירדה לה קדושת הגוף אלא קדושת דמים ואין יוצא פוסל בה וכשרין לשחוט עליה כבשים אחרים וזה שפירשתי תחילה שבוש גמור הוא כדפרישנא לעיל: האמר זריקה מקדשא . והאי אפילו קדוש לא הוי כל שכן דאסור באכילה: בין לאביי בין לרבא קדוש ואינו ניתר . דכיון דאמר אביי אינו גמור כל שכן דאינו ניתר: חוץ לזמנו . כלומר על מנת לאכול מן הכבשים חוץ לזמנו: הני תנאי . ר' אליעזר ור' עקיבא: שחיטה מקדשא . ואהני בהו פסול יוצא: אין זריקה מועלת ליוצא . הלכך לא קבעתיה ללחם בפיגול דהא כבר פסול הוא ואמר בפ"ק (לעיל מנחות דף יב.) אין פיגול במקום פסול: זריקה מועלת ליוצא . דפסול מחמת דבר אחר הוא כדמפרש בשילהי פ"ק (שם):

עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן. תימה למה לי זריקה הא פ"ק דפסחים (ד' יג:) מסקינן דר' אלעזר בר' שמעון סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי ותירץ ריב"א זריקה שלא לשמה גריעה מנשפך דם וקשה דלקמן פ' המנחות והנסכים (מנחות ד' קב.) מוכח דאע"ג דנעשה פסול בזריקה שזרק על מנת לאכול חוץ לזמנן אמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי והכי איתא בגמ' התם לא דפיגל בשחיטה ומקשה אבל פיגל בזריקה מאי הכי נמי דמטמא טומאת אוכלין כו' יש לחלק דשלא לשמה עוקר הקרבן ועושהו קרבן אחר אי נמי הכא נמי בעי למימר ויהיה ראוי לזריקה: ואת האיל יעשה זבח שלמים. אין לפרש דיליף הכא מדאיתקוש לחמי תודה לשלמי נזיר כדילפינן פרק התודה (לקמן מנחות ד' עח.) שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ושתי הלחם נמי איתקוש ללחמי תודה כדדריש נמי התם מתביאו שכל מה שאתה מביא כזה הא ליתא דא"כ הוה ליה למד מן הלמד ואע"ג דהוה ליה הימנו ודבר אחר איכא למאן דלא ילפינן בסוף איזהו מקומן (זבחים דף נז.) ופ' התודה (לקמן מנחות דף עח.) אלא גלויי מילתא בעלמא הוי וילפינן שפיר ומיהו קשה דא"כ אמאי איצטריך קרא בתודה על חלות לחם חמץ יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ותו ר' אלעזר בר' שמעון דדריש כל עשיות גבי התודה לא כתיב עשיה וגבי תודה נמי פליג כדאי' פ"ק דפסחים (דף יג:) ובתוספתא דזבחים וי"ל דהוה אמינא מדקרייה רחמנא שלמים דלא מקדשי לחם כי שלמים ונזיר נמי לא סגי בלא קרא כמו גבי תודה משום דקרייה רחמנא שלמים ולר"א בר"ש נמי כיון דגלי קרא בנזיר דבכל עשיות הקידוש תלוי הוא הדין בכולהו: במה יעשה בזביחה. תימה דבפ"ק דזבחים (דף ד:) דריש מכאן שינוי בעלים ודריש לכל עשיות נימא דלא כר"א בר"ש וי"ל ודאי שמעי' שפיר תרתי וצ"ע לרבי מנא ליה שינוי בעלים וצ"ע: שיהא לחם בשעת שחיטה. תימה הא משעת תנופה בעי לחם ואע"ג דלא מעכב ראוי מיהא בעינן ושמא אפי' ראוי לא בעינן ועוד שמא אתא למימר דבשעת שחיטה בעינן שיהא בפנים אע"ג דכשר ביוצא: בקונטרס גרס וברוב הספרים נמי גרס הכי לאביי לא תפיס פדיונו לרבא תפיס פדיונו ופי' לאביי לא אלימא קדושתא כולי האי שיהא נפדה וכה"ג איכא קצת פ"ב דבכורות (דף טו:) גבי ולדות בעלי מומין כונסן לכיפה היכי ליעבד ליקרבינהו מכח קדושה דחוייה אתיין ליפרקינהו לא אלימי למיתפס פדיונן והשתא בעי לאביי מאי בינייהו כיון דלרבי לא אלימי קדושתא כל שכן לר"א בר"ש וקשה דלאביי נמי ליבעי אליבא דרבי מה בין שוחטן לשמן לשוחטן שלא לשמן דכ"ש דלא אלים למיתפס פדיונו דהא לר"א בר"ש לא מהני שחיטה מידי ומש"ה לא תפיס פדיונו ותו דבפסחים (דף יג:) משמע איפכא דלרבי לא תפיס ולר"א בר"ש תפיס ולקמן (מנחות דף מח.) נמי לר"א בר"ש פודן בחוץ ושמא ודאי כי אין תנופה וקדושת תנור לא קדיש אלא קדושת פה ומיפריק אבל הכא [דאיכא שחיטה ותנופה ותנור] להכי לא מיפריק וכדפרישית לעיל ופי' הקונט' דפי' לאביי נפדה ולרבא אינו נפדה צ"ע דתחילה פי' לראב"ש אינו קדוש כלל ונפיק לחולין לגמרי ולבסוף פירש וכ"ש לראב"ש ולפירושו (ל"ד) לאביי קדוש טפי דאלים דלא נפיק [לחולין ולראב"ש נפיק לחולין] ויתכן יותר גירסא אחריתי ומיהו גירסת הקונטרס נכונה לאביי תפיס ולרבא לא תפיס והשתא איכא בינייהו במקומות אחרים ודחקינן לאשכוחי הכא מאי בינייהו: