תלמוד - כריתות כא ב

לאפוקי מת אף על גב דממליא ליה לא מטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתו אצל כל אדם רב חנניא אמר אפילו תימא דהוי כזית הכא במאי עסקינן כגון שחיפהו בבצק א"ה הכשר נמי ניבעי ה"מ באוכלין אחריני דלא מטמו לא במגע ולא במשא אבל הכא נהי דלא מטמא במגע דקמחפי בבצק במשא מיהת ליטמא דהא טעון ליה לאפוקי מת דאף על גב דחיפהו בבצק מטמא טומאה חמורה דטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת אמר מר יצאו שרצים שאין בהן טומאה ולא שרץ מטמא במגע במשא לא מטמא אמר מר יצא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר מאי כולו היתר אילימא דחלבו מותר הרי חיה דחלבה מותר ודמה אסור ואלא משום דלית בהו איסור גיד הנשה והרי עוף דלית ביה איסור גיד הנשה ודמו אסור אלא מאי כולו היתר דלא בעי שחיטה אמר מר מה עוף שאין בו כלאים אף בהמה תלמוד לומר בהמה כלאים דמאי אילימא כלאים דהרבעה וכלאים דחרישה והתנן חיה ועוף כיוצא בהן אלא אמר אביי שצימרו אין חייבין עליו משום כלאים אמר רב יהודה אמר רב דם שרצים לוקין עליו בכזית מיתיבי דם הטחול דם הלב דם הכליות דם אברים הרי אלו בלא תעשה דם מהלכי שתים דם שרצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו מאי אין חייבין עליו כרת אלאו מחייב חדא דהיינו רישא ועוד תנא מלאו נמי קא ממעט ליה דקתני יצא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה אמר רבי זירא התרו בו משום שרץ לוקה משום דם אינו לוקה אמר רב דם דגים שכינסו אסור מיתיבי דם דגים דם חגבים מותר ואפילו לכתחלה ההיא בשלא כינסו כי קא אמר רב בשכינסו דכוותה גבי מהלכי שתים בשלא כינסו מי אסור והא תניא דם שעל גבי ככר גוררו ואוכלו של בין השינים מוצצו ובולעו ואינו חושש אלא כי תניא ההיא מתניתא דאית ביה קשקשים כי קאמר רב אסור דלית ביה קשקשים אמר רב ששת דם מהלכי שתים אפילו מצות פרוש אין בו מיתיבי דם הטחול דם הלב דם הכליות דם אברים הרי אלו בלא תעשה דם מהלכי שתים דם שרצים ורמשים אסור ואין חייב עליו כי תניא אסור

לאפוקי מת . כלומר להכי אמרינן לעיל יצאו מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה דאף על גב דממלי לפחות מכביצה אוכלין מפחות מכזית מן המת לא מצטרף בהדיה לטומאת אוכלין דבטלה דעתו אצל כל אדם: שחפהו בבצק . פחות מכביצה וזה משלימו לכביצה דאף על גב דהוא גופיה טמא מהני ליה צירוף דהשתא לא מטמא במגע דהא מכוסה הוא וכי אמר דמצטרף בהדי בצק לטומאת אוכלין דאיכא כביצה אוכלין טמאין ומטמאין אוכלין אחרים הנוגעים בהן: אי הכי . דמכוסה הוא ואין סופו לטמא טומאה חמורה הכשר נמי ניבעי: לאפוקי מת . להכי קתני לעיל מהלכי שתים אין בהן טומאה קלה דאם חיפהו בבצק טומאה חמורה בוקעת ועולה דכל אהל שעל המת שאין בו חלל טפח טומאה בוקעת ועולה כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכה.): אמר מר יצאו שרצים כו' . נראה בעיני דל"ג להא מילתא דקא משני ליה במשא מיהא לא מטמא דהא עוף נמי לא מטמא במשא ואמר לעיל דמטמא טומאה חמורה: חיה ועוף כיוצא בהן . בב"ק בפרק שור שנגח את הפרה (דף נד:) אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור כו' ולכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן: לוקין עליו . קא סלקא דעתך משום דם: [בלא תעשה . ולא בכרת שאינו דם הנפש]: ואין חייבין עליו . מלקות: חדא דהיינו רישא . דאם כן מה הפרש בין דם (מהלכי שתים) לדם האברים ואמאי פלגינהו לתרתי מילי: ועוד האי תנא דלעיל מלאו נמי ממעט ליה דקתני יצא דם שרצים . מכלל דם דלא תאכלו: התרו בו משום שרץ לוקה . כדאמרינן בפרק קמא (לעיל כריתות דף ד:) וזה לכם הטמא לימד על דם השרץ ובשרו שמצטרפין לכזית לאכילה אלמא דם שרצים כבשרן: שכנסו . בכלי אסור דמיחלף בדם בהמה והרואה אומר מותר לאכול דם: דם דגים וחגבים מותר לכתחלה . היינו סיפא דהך ברייתא דקתני לעיל דם הטחול דם הלב כו': דכוותה גבי מהלכי שתים . דקתני בהך מציעתא אסור ואין חייבין עליו מוקמת נמי בשלא כנסו דהא הכי תרצת לסיפא דברייתא: דם שעל הככר . אף על גב דלאו ככנסו דמי וליכא איסורא מיהו מצות פרוש יש בו אבל של בין השינים דאכתי מחובר הוא אפילו מצות פרוש אין בו ומוצצו ואינו חושש ולא ככנסו דמי: דאית ביה . בדם קשקשים מותר לכתחלה דלא אתי לאיחלופי בדם בהמה חיה ועוף: מהלכי שתים . אדם: מצות פרוש אין בו . דאינו מצוה לפרוש ממנו אפי' משום מצות פרישה בעלמא:

רב חנניא אמר אפילו תימא כו' . לא ניחא ליה לאוקמי כדאוקמא רבי חייא דדוחק הוא לומר כיון דאילו מצרף ליה לכזית משום הכי לא בעי הכשר דה"נ מצי למימר עתה כיון דאי לא מחפה בבצק לא בעי הכשר כו' ולא רצה לתרץ כדר' חייא אלא משני השתא נמי מטמא במשא ועוד דדוחק הוא במילתיה דר' חייא דטומאה חמורה וטומאה קלה בתרי דוכתי טומאה חמורה בכזית וטומאה קלה פחות מכזית אבל רב חנניא משכח ליה בחד דוכתא בכזית ובחיפהו בבצק דחמורה במשא וקלה במגעו והא דקאמר אפילו תימא דהוי כזית אין הלשון מכוון דמשמע דמודה שפיר בפחות מכזית וליתא כדפירשנו: דכוותה גבי דם מהלכי שתים בשלא כינסו . פירוש דבההיא ברייתא דדם דגים קתני דם מהלכי שתים אסור ומי אסור בשלא בעין והא תניא כו' דם שבין השינים מוצצו ואינו חושש ופירש הקונטרס אפילו מצות פרוש אין בו ולכך פירש הקונטרס דאם לא כן מאי פריך הכי נמי בדם שבין השינים משום דאינו נראה ולא פירש אבל התם שפירש אסור אפילו לא כינסו כדקאמר דם שעל גבי הככר גוררו לכך פי' הקונטרס דם שעל הככר גוררו כו' אף על גב דליכא איסור מצות פרוש יש בו ומיהא פריך דקאמר רב אסור והכא משמע דליכא רק מצות פרוש אף על גב דנראה ופירש אבל קשה שהרי מצות פרוש איסור מעליא הוא ואם כן לא פריך רק מסיפא ומאי פריך שאני התם בדם שבין השינים משום דם דלא פירש אבל דם מהלכי שתים שפירש אסור אפילו לא כינסו ודכוותה דם שעל הדג דמותר אפילו פירש או שמא הא דקאמר מוצצו ובולעו היינו משום שהוא נודע דמהתם אתו והא דקאמר בדם מהלכי שתים שהוא אסור מיירי בשלא נודע מהיכא אתי אבל אצבעו מטפטף דם שרי משום דמהתם קאתי וליכא לספוקי לא בדם בהמה ולא בדם חיה ותירץ רבינו ברוך דהכי פריך דכוותה גבי דם מהלכי שתים בשלא כינסו מי אסור פירוש אי אמרת בשלמא דדם דגים שרי אף בכינסו ודכוותה מהלכי שתים אסור נינהו וא"כ חידושא דמהלכי שתים אסור אף בכינסו כלומר דבכינסו נמי איצטריך לאשמועינן איסור דמהלכי שתים ניחא דלא תני היתר ממהלכי שתים כגון לא פירש שהרי עיקר מילתיה הוי מכינסו אלא כיון דאמר דכינסו אסור בדם דגים ואם כן הא דתני דם מהלכי שתים אסור מיירי בלא כינסו דבהא איירי מדקאמר דדם דגים מותר דבכינסו אסור וכיון דהא דתני איסור דם מהלכי שתים בשלא כינסו הוה ליה למיתני צד היתר שבו כמו דתנא דם דגים דנקט ההיתר אם איתא דיש בו היתר בדם מהלכי שתים אלא ש"מ דאין בו היתר כלל ואפילו לא פירש ולכך פריך והא תניא כו' ושבין השינים מוצצו ואינו חושש וא"כ ש"מ דמותר וא"כ הו"ל לאיפלוגי גבי דם מהלכי שתים ומשני אלא כי תניא מתניתא דאית ביה קשקשין כו' וניחא דלא תני היתר גבי מהלכי שתים דלא שייך ביה קשקשין ומהכא משמע דבדם דגים ליכא איסורא רק בכינסו ובלא קשקשין: מיתיבי דם הטחול כו' הרי אלו בלא תעשה . ומיהא פריך אבל כרת ליכא: