תלמוד - כריתות כא א

אוציא דם שרצים שאין בהם טומאה חמורה אוציא דם ביצים שאין מין בשר דם דגים דם חגבים שכולו היתר (ויקרא ז, כו) לעוף ולבהמה אי מה עוף שאין בה כלאים אף בהמה שאין בה כלאים ת"ל ולבהמה אי מה בהמה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים תלמוד לומר לעוף ולבהמה ואימא כל דם כלל עוף ובהמה פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה אין מידי אחרינא לא (ויקרא ז, כז) נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט והא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא כללא קמא לאו כללא בתרא כרת האי תנא דבי ר' ישמעאל כללי ופרטי דרשינן מן הדין גוונא ואף על גב דלא דמי כללא בתרא לכללא קמא אמר מר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בה איסור והיתר ויש בהן מין בשר אף כל דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה וכו' אף כל דקתני לאיתויי מאי אמר רב אדא בר אבין לאתויי דמו של כוי מאי קסבר אי קסבר כוי ספיקא הוא איצטריך קרא למיסר ספיקא אלא קסבר כוי בריה בפני עצמו הוא אשכחן דמו חלבו מנלן (ויקרא ז, כג) מכל חלב נבלתו מנלן (דברים יד, כא) מכל נבלה גיד הנשה מנלן (בראשית לב, לג) בכף הירך תליה רחמנא והא אית ליה כף הירך טומאתו ושחיטה מנלן סברא מדלכל מילי רבייה רחמנא כבהמה טומאתו ושחיטתו נמי כבהמה אמר מר אוציא דם מהלכי שתים שיש בהן טומאה חמורה ואין בהן טומאה קלה ורמינהי החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר וקשיא לן מחשבה למה לי תעשה חתיכה שלו מחשבה ואר"ל בחותכו לכלב ומחשבה לכלב לאו מחשבה היא ולא והתנן כלל אמרו בטומאה כל המיוחד לאכול אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי טומאה מיניה דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב הכא לאחותי ליה טומאה אי חזי לאדם חזי לכלב אי לא חזי לאדם לא חזי לכלב מ"מ קתני מחשבה ומחשבה לטומאה קלה היא ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה טמא הוא טומאה חמורה דכוותה גבי בהמה לאחר מיתה אי בשר מטמא טומאה חמורה ואם דם מטמא טומאה חמורה דתנן דם נבילות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין לא נצרכא אלא לכדתנן נבלת בהמה טמאה בכל מקום נבלת עוף הטהור בכפרים צריך מחשבה ואין צריך הכשר נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור וחלב בשוקים אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר וא"ל רב לרבי חייא מחשבה למה לי לטומאה קלה היא גופה טומאה היא א"ל כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצרפה לפחות מכביצה אוכלין דהאי והאי הוי כביצה אי הכי ליבעי נמי הכשר דהא תנא דבי ר' ישמעאל (ויקרא יא, לז) על כל זרע אשר יזרע מה זרעים מיוחדין שאין סופן לטמא טומאה חמורה וצריך הכשר אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריך הכשר א"ל ה"מ באוכלין דעלמא דלית בו פחות מכזית נבלה אבל הכא דאיכא בגויה פחות מכזית נבילה כיון דאילו מצרף ליה כזית לא בעי הכשר

אוציא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה . שאין שרצים מטמאין אדם לטמא בגדים: שכולו היתר . מפרש לקמן (ע"ב): לעוף ולבהמה . למה נאמרו שניהם שהרי מאחד מהן הייתי דן כעין הפרט: אי מה עוף כו' . כלומר אם לא נאמר אלא עוף הייתי אומר מה עוף שאין בו כלאים. מפרש לקמן כלאי הצמר דנוצת העוף אין בהן משום כלאים: אף בהמה שאין . בצמרה כלאים כגון שור ועז חייבין על דמן אבל לא על דם צאן שהרי בצמרן כלאים: אף עוף שאינו באם על הבנים . כגון עוף טמא שאינו טעון שילוח חייבין על דמו אבל עופות טהורין לא: דבי ר' ישמעאל דדייני כללי ופרטי כי האי גוונא . בשלהי אלו טרפות (חולין סו.) ואף על גב דלא דמי כללא קמא לכללא בתרא: לאתויי כוי . וחיה לא איצטריך לרבות דחיה בכלל בהמה בפרק בהמה המקשה (שם עא.) כדמפרש רבי יוחנן לקמיה: איצטריך קרא למיסר ספיקא . בתמיה. דלמאי מדמינן ליה אי לחיה דמה אסור אי לבהמה דמה אסור: נבלתו מנלן . איסור אכילת נבלתו מנלן: בכף הירך תלייה רחמנא . דכל דאית ליה כף שקורין פולפ"א נוהג בו גיד הנשה והאי דאינו נוהג בעוף בפרק גיד הנשה (חולין דף צב:) מפרש דלא עגיל כף דידיה: טומאתו . שתטמא נבלתו: צריכין מחשבה והכשר גרסינן במסכת עוקצין: תעשה חתיכה שלו מחשבה . דכיון דחתכיה אחשביה דאי נגעה ביה טומאה מקבל טומאה: נבלת בהמה בכל מקום . ואפילו בשווקים שיש שם רוב עם צריכה מחשבה לאכילה לקבל טומאת אוכלין הואיל דאין דרך לאוכלה: וכן נבלת עוף טהור בכפרים . שהעם מועטים צריכין מחשבה לטומאת אוכלין: ואין צריכין הכשר . משום דמטמאין טומאה חמורה דנבלת בהמה מטמאה במשא ונבלת עוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה ואמרינן לקמן דכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר: הכא לא גרסינן והחלב . ואף על גב דתנינא לה גבי שווקים דמשמע הא בכפרים צריך מחשבה לא תנן ליה ברישא דלא מיתני ליה אינו צריך הכשר דאי בחלב נבלה צריך הכשר דאינה מטמאה טומאה חמורה ואי בחלב דשחוטה כיון דבכפרים קאי לא מיתכשר בדם שחיטה דהכשר דקודם מחשבה לאו הכשר הוא כדאמרינן בהעור והרוטב (חולין קכח.) עולשין שליקטן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכים הכשר שני משנה זו בשילהי מסכת עוקצין: נבלת בהמה טהורה בכל מקום . ואפילו בכפרים שהעם מועט אינן צריכין מחשבה דסתמא למאכל עובדי כוכבים עומדת וכן נבלת עוף טהור וחלב בהמה וחיה בשווקים שהעם מרובין: אינן צריכין מחשבה ולא הכשר . דנבלת בהמה ועוף מטמאין טומאה חמורה וחלב בחלב שחוטה קמיירי שהרי הוכשר בדם שחיטה: והא היא גופה טמאה היא . טומאת נבילות: בפחות מכזית ליכא טומאת נבילות וכי חשיב עליה לאכילה מצטרף לבהדי אוכלין פחות מכביצה לטומאת אוכלין: אי הכי . דפחות מכזית הוא ולא אתי לעולם לידי טומאת נבילות ניבעי נמי הכשר דהא תנא דבי רבי ישמעאל כו':

אוציא דם שרצים שאין בהן טומאה חמורה . ואף על גב דמטמא במגע במשא מיהא לא מטמא ולא בגדים: אוציא דם ביצים של עוף שאינו מין בשר . תימה לרבינו ברוך דלא מיירי הכל בחד צד ויש בהן איסור והיתר ודם ביצים וחגבים הוה מצי למעט שאין בהן טומאה חמורה אלא האי פשוט יותר להם להיתר שאומר הש"ס: כוי בריה בפני עצמה . בפרק אותו ואת בנו (חולין פ.) דקתני כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו חכמים אי מין חיה או מין בהמה היא וההיא בריה לא הוי כמו בריה דהכא שהרי בריה דהתם הוי או מין בהמה או מין חיה מדקאמר ולא הכריעו בו חכמים כו' אבל הכא רוצה לומר בריה בפני עצמה שאינה לא חיה ולא בהמה דאי הוי או בהמה או חיה לא איצטריך לרבויי דמו וכן ההיא (יומא דף עד.) כל חלב לרבות כוי וחצי שיעור וקאמר כוי בריה בפני עצמה אינו אומר שיהא ספק או חיה או בהמה דאם כן לא צריך קרא לאסור חלבו: בחותכו לכלב . הוא הדין דהוה מצי לשנויי בחותכו לרפואה אלא הא קא משמע לן דאפילו בחותכו לכלב בעי מחשבה: כגון דאיכא פחות מכזית נבילה וצירפה . אבל כזית וצירפה ליכא למימר ומהניא מחשבה שיטמא האי כביצה אוכלין אחרים אפילו לא יגעו האוכלין רק בצירוף ולא צריך שיגעו בנבילה דא"כ לא מיישב מה בהמה שיש לה טומאה קלה דמשמע שיש נבילה שאין עליה רק טומאת אוכלין ואי הוה בה כזית הוה ביה טומאה חמורה ועוד יש לומר דמשמע דנקט במתניתין דמייתי עלה בהמה כו' בכ"מ ונבלת עוף טהור כו' משמע נבלת בהמה דומיא דנבלת עוף כלומר דצריכה מחשבה כמו על עוף ולכך נקט פחות מכזית: