מסכת תמורה - פרק ז - משנה ב

יֵשׁ בְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת מַה שֶּׁאֵין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, שֶׁסְּתָם הֶקְדֵּשׁוֹת לְבֶדֶק הַבָּיִת. הֶקְדֵּשׁ בֶּדֶק הַבַּיִת חָל עַל הַכֹּל, וּמוֹעֲלִין בְּגִדּוּלֵיהֶן, וְאֵין בָּהֶם הֲנָאָה לְכֹהֲנִים:

חל על הכל. ואפילו בבהמה טמאה ובאבנים:

ומועלין בגידוליהן. שהמקדיש בהמה לבדק הבית, מועל בחלבה. ואם הקדיש תרנגולת, מועל בביצתה. משא״כ בקדשי מזבח, שחלב של מוקדשים וביצת תורים לא נהנים ולא מועלים:

ואין בהן הנאה לכהנים. אבל בקדשי מזבח יש מהם שהבשר נאכל לכהנים ויש מהן שנהנין בעור:

שסתם הקדשות לב"ה. מתני' דלא כר' יהושע דמתני' ז' פ"ד דשקלים. גמ'. והתם אפסיק הלכתא כר"א. ובירושלמי דהתם אמר רבי יוחנן טעמא דר"א ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' (שם כ"ז) מה אנן קיימין אם בבית דירה כבר כתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כן אנן קיימין במקדיש נכסיו. מיכן שסתם הקדשות לבדק הבית.

חל על הכל. לשון הר"ב אפי' בבהמה טמאה ובאבנים ואין דרך לחבר אלו ביחד. ולשון הרמב"ם על בעלי מומין ובהמה טמאה. ולשון רש"י אפי' על האבנים ועל העצים. וקשיא לי דעצים בקדשי מזבח נינהו למערכה. ועיין במשנה ו' פ"ג דמעילה. ובגמרא חל על הכל לאתויי שפויי (וניבא) [ונבייה]. ופי' התוס' דמיירי במקדיש את החרש [פי' יער] דאי בגזברים שלקחו עצים אמרי' במעילה ס"פ ולד חטאת. דאין [מועלין] בשפויי ולא בנבייה והשתא צ"ל [פי'] מאי משא"כ בקדשי מזבח היכי שייך שפוי ונבייה בקדשי מזבח. וי"ל כגון מקדיש שני גזרי עצים למערכה ע"כ.

ומועלין בגידוליהן. כתב הר"ב שחלב של מוקדשין וביצי תורים לא נהנים ולא מועלים כדתנן במשנה ה' פ"ג דמעילה וע"ש משנה ו'.