מסכת תמורה - פרק ג - משנה ג

הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה וְיָלְדָה זָכָר, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְדָמָיו עוֹלָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הוּא עַצְמוֹ יִקְרַב עוֹלָה. הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם, תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב, וְתִמָּכֵר, וְיָבִיא בְדָמֶיהָ אָשָׁם. אִם קָרַב אֲשָׁמוֹ, יִפְּלוּ דָמֶיהָ לִנְדָבָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, תִּמָּכֵר שֶׁלֹּא בְמוּם. תְּמוּרַת אָשָׁם, וְלַד תְּמוּרָתָהּ וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף הָעוֹלָם, יִרְעוּ עַד שֶּׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיִמָּכְרוּ, וְיִפְּלוּ דְמֵיהֶן לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת. אָשָׁם שֶׁמֵּתוּ בְעָלָיו, וְשֶׁכִּפְּרוּ בְעָלָיו, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יָמוּתוּ. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, יָבִיא בִדְמֵיהֶן עוֹלוֹת:

ויביא בדמיו עולה. ורישא דקתני הרי אלו כעולה גבי ולד של תמורה, משום דהקדש ראשון שבאו אלו כולם מכוחו הוא קרב, דזכר הוא. אבל הכא במפריש נקבה לעולה, הקדש ראשון שכולם באים מבוחו נקבה היא ואינה קריבה, הלכך אינו כעולה אלא ימכר ויביא בדמיו עולה:

המפריש נקבה לאשם. ואין אשם בא מן הנקבה:

תרעה עד שתסתאב. עד שיפול בה מום. ובגמרא פריך, ותמכר בלא מום, דהואיל ולא חזיא למלתיה מום גמור הוא זה ולא קדשה אלא לדמי, ותמכר מיד ויביא בדמיה אשם. ומשני, הואיל ונחת לה קדושת דמים, נחתה לה נמי קדושת הגוף להא מלתא דבעינן מום:

אם קרב אשמו. ותו לא צריך לאשם:

יפלו דמיה לנדבה. לשופרות שבמקדש שמהן היו נוטלים להביא לנדבת צבור: תמכר שלא במום דהואיל ולא חזיא לאשם אין לך מום גדול מזה, ולא קדשה קדושת הגוף ותמכר מיד ויביא בדמיה אשם. ואע״ג דגבי מפריש נקבה לעולה לא פליג ר״ש דבעיא מום, התם הוא דאיכא שם עולה בנקבה, דאשכחן עולת נקבה בעוף, אבל אשם נקבה לא מצינו, הלכך היינו מומא ולא קדשה אלא לדמי. ואין הלכה כרש:

תמורת אשם וכו׳ כולן ירעו, דהלכה היא כל שבחטאת מתה באשם רועה, ותמורת חטאת מתה:

ימותו. דאית ליה לר״א כחטאת כאשם, מה בחטאת מתה אף באשם מתה:

יביא בדמיהן עולות. דמותרות לנדבת יחיד אזלי ולא לנדבת צבור:

אשם שמתו בעליו או שכיפרו בעליו באחר. דבחטאת תמות, ובאשם ירעה עד שיסתאב:

רבי אלעזר ה"ג. ולא רבי אליעזר כגי' הספרים. דהא מותבינן אדר"א דסיפא דאמר יביא בדמיהן עולות ולעיל מיניה תנן ר' אליעזר אומר ימותו. ורבי אליעזר ביו"ד. הוא ר"א בן הורקנוס תלמיד רבן יוחנן בן זכאי שבימי החורבן. ור' אלעזר בלא יו"ד הוא ר"א בן שמוע. שרבינו הקדוש למד לפניו. וראוי להקדים הקודם בזמן. הלכך ודאי דההוא דקדים הוא ר"א ביו"ד. ועוד דטעמיה דכחטאת כאשם שמעינן ליה נמי בריש זבחים. כך נ"ל:

שיסתאב. שיפול בו מום. כדפירש הר"ב לקמן משום דהתם כתב דפריך עליה בגמרא. ותמכר בלא מום. ולישנא דיסתאב מפורש במשנה ט' פרק בתרא דמנחות:

המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. ובעולה מלתא דפשיטא. ורבותא אשמועינן לעיל דאפילו ילדה זכר הראוי לעולה דירעה כו וה"נ אשם שילדה זכר שירעה. ובגמרא דאפילו ר"א מודה בה. דע"כ לא קאמר רבי אליעזר. אלא בעולה שילדה. דאיכא שם עולה על אמו [כמ"ש הר"ב לקמן בעולת העוף. דתמות וזכרות בבהמות. ואין תמות וזכרות בעופות. כדפירש הר"ב במשנה ד' פ"ו] אבל באשם שילדה. דליכא שם אשם על אמו. אפילו ר"א מודה דלא קרב אשם. ומש"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן. והרמב"ם בפ"ד מה"ת שכתב הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה כו'. לא שכך שונה במשנה. דבפ"ד מה' פסולי המוקדשים העתיק כלשון משנתינו. ומסיים בה וכן ולדה:

ויביא בדמיה אשם. עמ"ש במ"ז פ"ט דפסחים:

תמורת אשם וכו' כולן ירעג לשון הר"ב דהלכה היא כל שבחטאת [כו']. לשון רש"י. הלכתא גמירי לה. ואין לפרש הל"מ מדר"א פליג. אלא כלומר דקבלה קבלו כך. וכמו שכתבתי במ"ג פ"ק דזבחים. ובמ"ב פ"ב דסוטה. וכן ל' הרמב"ם לפי שהמקובל בידם כל שבחטאות כו' ומיהו לעיל דף י"ח מייתי לה למתני' וכתב רש"י הל"מ הוא וי"ל דהלכה היתה תמורת אשם לא תקרב ובזה מודה ר"א כל' רש"י שאעתיק לקמן בדבור אשם כו' ועיין בפ' דלעיל מ"ב:

ר' אליעזר אומר ימותו. לשון הר"ב דאית ליה לר"א כו' בריש מסכת זבחים. רש"י.

רא"א יביא בדמיהן עולות. דע"כ לא אמר ר"א הוא עצמו יקרב עולה [אלא גבי מפריש נקבה לעולה] דאיכא שם עולה על אמו. אבל גבי תמורת ולד אשם דליכא שם (עולה) [אשם] על אמו. מודה ר"א דבדמיו אין. הוא עצמו לא קרב. גמ':

עולות. ל' הר"ב דמותרות לנדבת יחיד. והכי איתא בגמ'. ואמרו ליה מותרות לנדבת צבור ונראה דפלוגתייהו במותרות דספ"ב דשקלים. דר"א לא ס"ל דלנדבת צבור:

אשם שמתו בעליו ושנתכפרו וכו'. ר"א אומר ימותו וצריכא דאי אשמועינן אשם שכפרו בעליו בהא קאמר ר"א ימותו משום דגזר לאחר כפרה [שנתכפר בראשון] אטו לפני כפרה יביא בדמיה ג"כ עולה פירש"י קעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם ע"כ. אבל גבי תמורת אשם ולד תמורתה. פירש"י דלאו להקרבה קיימא דהכי גמירי לה ע"כ. אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן התם בהא קאמרי רבנן. אבל גבי אשם שנתכפרו אימא מודו ליה לר"א צריכא: