מסכת מידות - פרק ה - משנה ב

מִן הַצָּפוֹן לַדָּרוֹם מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים וְחָמֵשׁ, הַכֶּבֶשׁ וְהַמִּזְבֵּחַ שִׁשִּׁים וּשְׁתַּיִם. מִן הַמִּזְבֵּחַ לַטַּבָּעוֹת שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, מְקוֹם הַטַּבָּעוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, מִן הַטַּבָּעוֹת לַשֻּׁלְחָנוֹת אַרְבַּע, מִן הַשֻּׁלְחָנוֹת וְלַנַּנָּסִין אַרְבַּע. מִן הַנַּנָּסִין לְכֹתֶל הָעֲזָרָה שְׁמֹנֶה אַמּוֹת, וְהַמּוֹתָר בֵּין הַכֶּבֶשׁ לַכֹּתֶל וּמְקוֹם הַנַּנָּסִין:

הכבש והמזבח ששים ושתים. קא מני ואזיל מדרום לצפון:

ששים ושתים. בפ"ו דזבחים דף ס"ב. מייתי לה. ופריך דשתין וארבע הוו דהתנן [משנה ג' פ"ג דלעיל] כבש היה לדרומה של מזבח ארך ל"ב ומשני נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב. ולמאי דמפרשינן לעיל רפ"ג דאין יסוד לדרום מסיק בגמ' פ"ה דזבחים דף נ"ד דה"ק פורח אמה כנגד יסוד. ופירש"י במקים שהכניסה של יסוד ראויה להיות ונמצאו שתי אמות נבלעוח לתוך ל"ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל בה [לאכול] בדרום אמה אחת:

מן הטבעות לשלחנות ארבע מן השלחנות ולננסין ארבע. פירש"י במס' יומא פ"ק דף י"ו. דמקום שלחנות עצמן נמי ארבע לפי שהיו שמנה. כדתנן במשנה ד' פ"ו דשקלים. וכשאתה נותן ארבע. בראש ארבע. נמצא ארבע זו אצל זו ברוחב. וכן דעת התוס' שמפני כן נדחקו ליישב הא דתנן במשנה ד' פרק ג' דתמיד. על שלחנות של שיש שבין העמודים. והא הכא תנן מן השלחנות ולננסין ארבע. וכתבו דאעפ"כ קרי ליה בין העמודים כו'. כמ"ש שם בשמם. אבל ל' הרמב"ם בפ"ה מהל' ב"ה לא העתיק לישנא דמתני' מן הטבעות כו'. אבל כתב מקום השלחנות שמנה אמות כו' ושמנה שלחנות היו כו' וכתב הכ"מ דה"פ דמתני' מן הטבעות למחצית השלחנות ארבע וממחצית השלחנות לננסין ארבע. ע"כ. וכן גם רש"י עצמו כמסתפק לומר שאפשר שמקום השלחנות כלול עם מקום הננסין. וששמע שכן הוא. ומעתה אין לתמיהת התוס' שום מקום כלל. אחרי שמקצת מהשלחנות סמוכים היו אצל הננסים שבהן תולין ומפשיטין כו':

והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסין. התם ביומא פירש"י מאה ועשר מנה במשנה מן הכבש לצפון נשארו מקל"ה של רחב העזרה כ"ה ונתנו לשולחנות ארבע. ונשאר כ"א. אותן תחלוק למקום הננסין החצי והחצי בין כבש לכותל. והרמב"ם שאינו מוסיף ד' לשלחנות על מנין ק"י שבמשנה ונמצאו כ"ה מותר. מחלק אותן לחצאין לננסין ובין כבש לכותל. וכ"כ שם בחבורו בית המטבחיים י"ב אמות ומחצה. ובין הכבש לכותל דרומית י"ב אמה ומחצה. גם הרר"ש כתב והמותר הוא כ"ה אמות פרוס אותו בין כבש לכותל מזה ובין מקום הננסין מצד אחר. ע"כ. ומדברי כולם למדנו דמזבח בצפון נמי קאי שכל המדות שמן כותל צפוני עד המזבח הם ששים ושתים ומחצה שכל המנינים שנמנו במשנה מן המזבח לטבעות וכו' עולים מ"ח. ולפירש"י עוד תן עליה ד' לשולחנות הרי נ"ב. ועוד הננסין עשרה ומחצה הרי ס"ב ומחצה. מה שיש מקיר המזבח ולכותל צפון העזרה. וכל חצי העזרה הוא ס"ז ומחצה שהוא חצי קל"ה. נמצאו חמש אמות מהמזבח עומדים בצפון העזרה. ולהרמב"ם שאין לנו אלא מה ששנינו במשנה מן המזבח לטבעות כו' שעולים מ"ח. ואין מוסיפין לשלחנות אבל במקום הננסין מוסיפין עד י"ב וחצי. וכן נראה להרר"ש. נמצא מה שיש מקיר המזבח עד כותל צפון העזרה ששים ומחצה ויותרו מצפון העזרה שבע אמות שאוכל בהן המזבח. והיינו דכתבתי במ"ט פ"ג דיומא דלתנא דמדות מזבח בצפון נמי קאי. ותימה דבמ"ה פ"ב אמרי' דסתם מתני' דמדות ראב"י ובפ"ג דיומא מ"ט כתבתי דלראב"י מזבח לאו בצפון קאי כלל. ומיהו כבר כתב רש"י שם פ"ק דיומא דלמאי דאמרי' סתם מתני' דמדות ראב"י היא שצריך לפרש שמהמותר ששנינו אי אתה נותן בין כבש לכותל אלא חמש אמות ומחצה. והכבש והמזבח ששים ושנים הרי המזבח כולו בדרום קאי. אלא שלרש"י עצמו אינו שוה לפרש כן דאי תימא הכי שאין הנותר מחולק לחצאים ה"ל לתנא לפרש. וכיון שלא פירש צריך אתה לחלקו לחצאין. וגם הוקשה לו עוד מהסוגיא דהתם. ולפיכך מסיק דל"ג כלל התם בגמ' דף י"ז דש"מ סתם מדות ראב"י היא. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ם כמ"ש בפ"ג דיומא. אע"פ שדעת התוס' שאין למחוק מהספרים ש"מ ראב"י היא עם שיש דוחק בזה שלא לחלוק הנותר לחצאין. אנו נאמר שלהרמב"ם לא גרס לזה כלל וכדעת רש"י. והא דכתב הרמב"ם עצמו לעיל בפ"ב מ"ה שכן ביאר הגמ' דמדות דראב"י היא. לאו הך דהכא היא אלא על אותה משנה הוא שאמרו כן שם לעיל מיניה בדף ט"ז. ואע"ג דקאמר התם מאן תנא מדות ראב"י היא לאו כללא הוא דהיכא דלא מצית מוקמא כוותיה כי הך דהכא לא קאמר כלל דתצטרך לדחוק ושלא לחלק הנותר לחצאין מה שאינו כן לפי משמעות המשנה כי היכי דתיקום כראב"י. אלא מתני' כפשטה דתחלוק הנותר לחצאין. ולא ראב"י היא: