מסכת אבות - פרק ה - משנה ט

חַיָּה רָעָה בָאָה לָעוֹלָם עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא, וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם. גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וְעַל גִלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה, בָּרְבִיעִית, וּבַשְּׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה. בָּרְבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. בַּשְּׁבִיעִית, מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית. וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, מִפְּנֵי פֵרוֹת שְׁבִיעִית. וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה, מִפְּנֵי גֶזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:

שְׁבוּעַת שָׁוְא. לְבַטָּלָה, שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ:

חִלּוּל הַשֵּׁם. הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בְּפַרְהֶסְיָא בְּיָד רָמָה. אִי נַמִּי, שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹאִים וְלוֹמְדִים מִמַּעֲשָׂיו:

וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ. שֶׁחוֹרְשִׁים וְזוֹרְעִים בַּשְּׁבִיעִית:

מִפְּנֵי מַעֲשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית. שֶׁבִּמְקוֹם מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמַּפְרִישִׁים בִּשְׁאָר שָׁנִים שֶׁל שְׁמִיטָה, בַּשְּׁלִישִׁית וּבַשִּׁשִּׁית מַפְרִישִׁין מַעֲשַׂר עָנִי:

גֶּזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים. לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה פֶּרֶט וְעוֹלְלוֹת:

חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם. שנאמר (שם) ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה [*ויש במשמע בין שוא בין שקר] וכתיב [שם] והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב בשבועת שקר (שם י"ט) לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ובחילול השם כתיב (שם כ"ב) ולא תחללו את שם קדשי. גמ' דבמה מדליקין [שם]:

גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה וכו'. שפיכות דמים שנאמר (במדבר ל״ה:ל״ד) ולא תחניפו וגו' ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה. ואיני שוכן בתוכה. גילוי עריות שנאמר (ויקרא י״ח:כ״ז) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וכתיב (שם) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. וכתיב (שם) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה. ובעבודה זרה כתיב שם (כו) ונתתי את פגריכם וגו'. וכתיב (שם) והשמותי את מקדשיכם ואתכם אזרה בגוים. בשמיטות ויובלות כתיב. (שם) אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וכתיב (שם) כל ימי השמה תשבות. גמרא דבמה מדליקין (שם):

בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו'. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת אנשים והנה הוא מדה כנגד מדה כי החסיר חיות העני וגם חשב שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיארכו לו חייו. לכך יחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת כלום. מד"ש בשם הר"ם אלמשונינו:

ובמוצאי שביעית. לפי שהשביעית היא עצמה יש בה עון אשר חטא המסבב הדבר לכך מתרבה במוצאי שביעית מיד ולא תנן בשמינית מפני פירות שביעית כ"כ במד"ש. ואצלי אינו דקדוק דהא בספ"ז דסוטה דתנן בשמינית ולא סגי ליה ומסיים נמי במוצאי שביעית.

ובמוצאי החג. כי בחג כבר נשלם עסק האדמה. ומי שנתן אלו החקים נתנם. ומי שלא נתנם גזלם. הרמב"ם: