מסכת אבות - פרק ג - משנה ו

רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:

עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּדִּין. גָּרְסִינַן:

בַּעֲדַת אֵל. וְאֵין עֵדָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמְרַגְּלִים (במדבר יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, הֲרֵי עֲשָׂרָה:

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. שְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים וּשְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִים:

וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. הָאֵשׁ וְהָאֲוִיר וְהַמַּיִם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה, עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, עַל יְסוֹד הָאָרֶץ הֵם מַקִּיפִים. הֲרֵי לְךָ שֶׁשְּׁלֹשָׁה קְרוּיִין אֲגֻדָּה. אִי נַמִּי, מָצִינוּ שְׁלֹשָׁה קְרוּיִין אֲגֻדָּה, אֲגֻדַּת אֵזוֹב שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה קְלָחִים. וְיֵשׁ סְפָרִים שֶׁכָּתוּב בָּהֵן וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, שֶׁאָדָם אוֹגֵד בְּיָדוֹ אַחַת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת, וּכְלַל אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּיָּד קְרוּיִין אֲגֻדָּה. וּבְרֹאשׁ הַמִּקְרָא הוּא אוֹמֵר, הַבּוֹנֶה בַּשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, כְּלוֹמַר הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא בַּשָּׁמַיִם יוֹרֶדֶת לְמַטָּה לָאָרֶץ כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם אֲגֻדָּה עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט, שֶׁהַדַּיָּנִים הֵם שְׁלֹשָׁה:

כִּי נָטַל עָלָיו. לְשׁוֹן סְכָךְ. תַּרְגּוּם וְסַכּוֹתָ, וְתַטֵּל, כְּלוֹמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה סוֹכֶכֶת עָלָיו:

עשרה שיושבין ועוסקים בתורה. לשון הר"ב עשרה שהיו יושבין בדין גרסינן וכן מצינו עשרה שדנין בדיני ערכין. כדתנן בריש סנהדרין. ושנים ואחד כשקבלו עליהם. אי נמי יחיד מומחה. ע"ש בפי' הר"ב. [*ועיין לקמן]:

ומנין אפי' חמשה. ורשב"ם כתב מנין בלא וי"ו. וכן כל מנין הכתובים כאן בלא וי"ו הם כתובים במשנה. מד"ש. ונ"ל משום דלא שייך לקשר הענין ולומר ומנין אלא א"כ היה כבר מונח קיים שכן הוא. ולא ביקש אלא מנין יש לו סמך מן המקרא בלבד. אבל כאן אין כאן מונח קיים כלל והוא מבקש למצוא הדין בעצמו שכך הוא. לכך שייך שפיר טפי למתני מנין בלא וי"ו שאין לו קשור למעלה אלא ענין בפני עצמו הוא.

חמשה שנאמר ואגודתו וכו'. בתוס' פרק קמא דסוכה דף י"ג מקיימים גרסא זו. ועיין לקמן [*והא דכתב הר"ב כשיש שם אגודה עוסקים בתורה אע"ג דגרסתו שיושבין בדין. עסק התורה במכ"ש הוא כמ"ש לקמן בס"ד]:

אפילו שנים וכו'. ומאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא היא ולא אתיא שכינה. קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפי' תלתא. עשרה מבעיא. עשרה קדמה שכינה ואתיא. תלתא עד דיתבי. גמרא פ"ק דברכות דף ו' ואדאתמר התם קאמר לה ולא אתמר התם חמשה. ובמד"ש כתב דבעשרה נצב. ר"ל עומד כביכול והם יושבים. משא"כ בחמשה דלא כתיב נצב:

ומנין אפי' אחד. עיין מה שכתבתי במשנה ב'. גמ' דברכות השתא חד תרי מבעיא וכו':

שנאמר בכל המקום וגו'. כבר כתבתי לעיל מה שנ"ל בזה דהכא איכא למגרס שנאמר ישב בדד וגו'. והיינו שנמצא בכאן בפירוש הר"ב כי נטל עליו לשון סכך וכו' וכן בפירש"י כעדותו של בעל מדרש שמואל. ולא כדינו אשר דן לגרסו בפירש"י דלעיל. וכמו שכתבתי שם בס"ד. ואע"ג דהתוספות מקיימין גרסא ואגודתו בחמשה כמו שכתבתי לעיל והוא ממאי דאתמר בגמ' פ"ק דברכות דף ו' מנין לשלשה וכו' שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ובאותה מימרא עצמה איתא נמי ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל מקום וגו'. מהא ליכא למשמע. משום דאיכא למימר דאמתניתין ג' דלעיל אתמר הכי. וזה נראה יותר לפי' הר"ב שהרי מפרש דבמתני' דהכא גרסי' שיושבין בדין. וא"כ אחד נמי שיושב ודן מיירי וכדפירש"י לעיל. והלכך הא דאתמר התם לענין יושב ועוסק בתורה ממתני' דלעיל הוא. וקצת קשה התם בגמ' דהואיל ומתני' היא מאי קמ"ל כיון דתנינא. וא"ת ולגרסא זו דאמרן דגרס הכא ישב בדד וידום היכא שייכא בדיין הדן. לא קשיא דאיהו נמי כששמע הטענות ומעיין בדינם הרי הוא ישב בדד ודומם. כיון שאין עוד עמו שיוכל להיות מדיין עמו בדין ואדרבה בדיין יחיד הדן. קרוב הוא יותר שיהיה דומם ומעיין בלבד מאחד שהוא עוסק בתורה שאע"פ שהוא יחידי אפשר וקרוב הוא שהוא גורס בפה לקיים בנפשיה (משלי ד׳:כ״ב) כי חיים הם למוצאיהם קרי ביה למוציאיהם [עירובין נ"ד ע"א] משא"כ לדון שצריך עיון ומחשבה.