מסכת אבות - פרק ב - משנה ט

מסכת אבות - פרק ב - משנה ט

אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:

פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת אבות - פרק ב - משנה ט

עַיִן טוֹבָה. מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ דְּבָרִים יְתֵרִים וְאֵינוֹ מְקַנֵּא כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרָיו יוֹתֵר מִמֶּנּוּ:

חָבֵר טוֹב. שֶׁמּוֹכִיחוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן:

שָׁכֵן טוֹב. מָצוּי אֶצְלוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאִלּוּ חָבֵר טוֹב אֵינוֹ מָצוּי אֶצְלוֹ בְּכָל עֵת:

הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. צוֹפֶה וּמַבִּיט בְּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִמְצָא מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ:

לֵב טוֹב. לְפִי שֶׁהַלֵּב הוּא הַמֵּנִיעַ לְכָל שְׁאָר הַכֹּחוֹת וְהוּא הַמָּקוֹר שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹבְעִים כָּל הַפְּעֻלּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַפְּעֻלּוֹת אֵבָרִים מְיֻחָדִים, מִכָּל מָקוֹם הַכֹּחַ הַמְעוֹרֵר לְכָל הַתְּנוּעוֹת הוּא בַּלֵּב, לְפִיכָךְ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֵב טוֹב. וּמִפְנֵי זֶה אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם:

אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל מֵהֶם זֶה, וְלֹא הֵבִין מִתּוֹךְ דִּבְרֵיהֶם הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהַדֶּרֶךְ הָרָעָה הִיא הֵפֶךְ הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, לְפִי שֶׁלֹּא כָּל מַה שֶּׁהוּא טוֹב יִהְיֶה הֶפְכוֹ רַע, כִּי מִדַּת הַחֲסִידוּת וְהוּא הָעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הִיא טוֹבָה, וּמִי שֶׁאֵינוֹ חָסִיד וּמַעֲמִיד דְּבָרָיו עַל דִּין תּוֹרָה אֵינוֹ רַע, וְאֶפְשָׁר הָיָה לוֹמַר, שֶׁאִם הַהִסְתַּפְּקוּת וְהִיא עַיִן טוֹבָה הִיא דֶּרֶךְ טוֹבָה, בַּקָּשַׁת הַיִּתְרוֹנוֹת אֵינוֹ דֶּרֶךְ רָעָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק לְשׁוּם אָדָם בָּזֶה, וְכֵן בִּשְׁאָר הַמִּדּוֹת. לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל מֵהֶם אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם:

הַלּוֶֹה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. הוּא הֵפֶךְ הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, שֶׁאִם לֹא יְשַׁלֵּם לֹא יִמְצָא מִי שֶׁיַּלְוֶנּוּ וְיִהְיֶה מֻטָּל בָּרָעָב. וְלֹא אָמַר סְתָם מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי תַּקָּלָה, שֶׁיַּצִּיל עַצְמוֹ בְּבֹא הַנּוֹלָד הַהוּא:

וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם חוֹנֵן וְנוֹתֵן לַמַּלְוֶה מַה שֶּׁלָּוָה זֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא פָּרַע לוֹ, נִמְצָא הַלּוֶֹה נִשְׁאַר חַיָּב לַמָּקוֹם:

פירוש תוספות יום טוב: ביאור הענין על מסכת אבות - פרק ב - משנה ט

צאו וראו. כדאמרינן בעלמא [ברכות י"ט.] נפק דק ואשכח. והמכוון בכל זה יציאת השכל והשתוטטו להתבונן בעיון ולהשכיל היטב. וזהו לשון ראו כמו ולבי ראה הרבה חכמה (קהלת א'). ובמדרש שמואל [*שהרי"א גורס בראשונה באו וראו] ושהעיד הר"י ן' שושן שכן היא הגרסא בכל הספרים בטוליטולה ובכל מחוזותיה ומפרש לפי שאתו עמו היא הדרך הטובה אמר להם באו אבל בדרך רעה אמר צאו כי לא יגור עמו רע:

שידבק בה האדם. כתב מדרש שמואל הר"ר יונה ז"ל פי' כי בודאי שבכל הטובות והישרות יש להדבק. אלא ר"ל במדה אחת להיות בה שלם לעולם. כי טוב לאדם לאחוז במדה אחת לעולם בשלמות. ונקל אליו להשיג ממנה הטובות החשובות כולם מהיות בו כמה מדות ואינו שלם באחת מהן ע"כ. ושפתים ישק. עכ"ל. ואומר אני שעם זה יתיישב שאע"פ שאלו החכמים אמרו איזו היא דרך ישרה וכו'. הנה רבי שהיה אחריהם חזר ואמר כדתנן בריש פרקין איזוהי דרך ישרה וכו' לפי שהוא לא אמר על מדה א' שידבק בה ושעל ידו יושלם כאמור אלא הוא אומר שבכל מדה ומדה שאדם מודד פועל ועושה. איזוהי דרך שיבור לו שיבחין בה שכך ראוי שיפעל ושיעשה. ולכך ר' אומר שיבור ולא קאמר שידבק כדהכא:

הלוה ואינו משלם. כתב הר"ב הוא הפך הרואה את הנולד כו' ולא אמר סתם מי שאינו רואה את הנולד לפי שאפשר כו' שיציל עצמו בבוא הנולד. וצריך לומר שמ"ש לעיל ומתוך כך מחשב וכו'. אינו עיקר פירוש הרואה את הנולד. אלא שמתוך כך נמשך ג"כ שמחשב וכו' אבל עיקר כוונת הרואה את הנולד הוא מה שמפרש צופה ומביט במה שעתיד להיות וזה בכל עניניו ועסקיו דעל שמתוך כך מחשב וכו' לא שייך שיציל וכו'. ובמדרש שמואל כתב בשם הר"י לירמא שעם היות שהרואה את הנולד היא דרך טובה. הבלתי רואה בנולד אינה היא רעה לפי שמצינו אנשים הרבה שעם היות שאינם רואים את הנולד הם הולכים בדרך ישרה או האנשים שמקיימים התורה לשם שמים לא לתקות שום שכר. ולא מפחד שום עונש. אלא לשמה שזאת היא העבודה היותר שלימה שבעבודות ולכן לא א"ר שמעון שדרך הרעה היא מי שאינו רואה את הנולד. ע"כ:

המקום. הוא מקומו של עולם וכן הוא אומר [דברים ל"ג] ומתחת זרועות עולם. אבל העולם לא יכילנו שנאמר [מלכים א' ח'] השמים ושמי השמים לא יכלכלוך. רש"י:

וצדיק. פירש הר"ב הקב"ה שהוא צדיקו של עולם שנאמר [דברים ל"ב] צדיק וישר הוא. וכן [נחמיה ט'] ואתה צדיק על כל הבא עלינו. הרמב"ם.