מסכת אבות - פרק א - משנה י

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:

שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. גֵּרֵי צֶדֶק הָיוּ, וּמִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב הֵם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְטַלְיוֹן אַב בֵּית דִּין נִקְרָא בְּשֵׁם זֶה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אַב לַקְּטַנִּים. כִּי טַלְיָא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, קָטָן, כְּמוֹ (מגילה ה:) אָמַר רַב יוֹחָנָן כַּד הֲוֵינָא טַלְיָא, כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן. לֵיתוּ טַלְיָא וְטַלְיָתָא (יבמות קיד.) יָבִיאוּ קָטָן וּקְטַנָּה. אַף כָּאן אַבְטַלְיוֹן אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִים קְטַנִּים:

אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה. אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ בְּמַה לְּהִתְפַּרְנֵס, חַיָּב לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה. שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם (כתובות נט:):

וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת. וְלֹא תֹּאמַר אָדָם גָּדוֹל אֲנִי וּגְנַאי לִי לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה, דְּאָמַר לֵיהּ רַב לְרַב כַּהֲנָא (פסחים קיג.), פְּשֹׁט נְבֵלְתָא בַּשּׁוּק וְטֹל אַגְרָא, וְלֹא תֵימָא כַּהֲנָא אֲנָא גַּבְרָא רַבָּא אֲנָא וְסַנְיָא בִּי מִלְּתָא. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, הִתְרַחֵק מִלִּנְהֹג שְׂרָרָה עַל צִבּוּר, שֶׁהָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ:

וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת. כְּדֵי לִטֹּל רַבָּנוּת עַל יָדֶיהָ. אִי נַמִּי, אַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת, שֶׁלֹּא יַעֲבִירוּךָ עַל דַּעַת קוֹנְךָ, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. לָרָשׁוּת, הַשְּׂרָרָה קְרוּיָה רָשׁוּת, מִפְּנֵי שֶׁהָרְשׁוּת בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנָהּ:

שמעיה ואבטליון. פירש הר"ב גרי צדק היו. וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו לחבור משנה תורה ומשמע שהם בעצמם היו גרי צדק ולא יתכן כיון שהיו נשיא ואב בית דין כדפירש הר"ב במשנה ד' ואין גר כשר לדון כדפירש הר"ב במשנה ב' פרק ד' דסנהדרין [*כל שכן להיות אב בית דין כדתנן במשנה ד' פרק קמא דהוריות]. וזה לשון רבינו ליווא בספר דרך חיים שמעיה ואבטליון אמרו שהיו מקהל גרים. וכן מוכח בגיטין [דף נ"ז ע"ב] ויומא [דף ע"א ע"ב]. אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים. שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין. אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין. אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור. ע"כ:

אהוב את המלאכה. כתב הר"ב אפילו יש לו במה להתפרנס וכו' דהשתא אינו עושה המלאכה מפני שכרה אלא לאהבתה בעצמה. והיינו אהוב. דקאמר. ולא אמר עשה מלאכה. וכתב הר"ב שהבטלה מביאה לידי שעמום. הכי אמר רשב"ג במשנה ה' דפרק ה' דכתובות [דף נט.] ואני תמיה דהתם [ס"א ע"ב] אפסיק הלכתא כרבי אליעזר דאמר שהבטלה מביאה לידי זמה. ואיכא בינייהו משחק. דמשום שעמום ליכא ומשום זימה איכא כדפי' הר"ב שם. ואפשר לומר דדוקא באשה שייכא זימה. שהנשים דעתן קלות להתפתות. וכן אתה מוצא בפרק דלקמן משנה ז' מרבה שפחות מרבה זמה. ואילו ברבוי עבדים תנן מרבה גזל:

ושנא את הרבנות. פירש הר"ב בפי' אחר שהרבנות מקברת את בעליה. כדאמר מר [בפ"ק דסוטה] [דף י"ג וברכות נ"ה ע"א] מפני מה מת יוסף [קודם אחיו] מפני שנהג עצמו ברבנות. רש"י. [וירחיק עצמו מכח שנאה הפך אהוב המלאכה לפירוש התוי"ט. נ"ל].

ואל תתודע לרשות. פירש הר"ב כדי ליטול רבנות על ידיה ומסיים רש"י שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן. וא"כ היא מתני' ג' דפרק דלקמן. וע"ש: