מסכת ראש השנה - פרק ג - משנה ו

שׁוֹפָר שֶׁנִּסְדַּק וְדִבְּקוֹ, פָּסוּל. דִּבֵּק שִׁבְרֵי שׁוֹפָרוֹת, פָּסוּל. נִקַּב וּסְתָמוֹ, אִם מְעַכֵּב אֶת הַתְּקִיעָה, פָּסוּל. וְאִם לָאו, כָּשֵׁר:

שופר שנסדק ודבקו. בדבק פסול. דהוה ליה כשני שופרות. והני מילי נסדק לארכו. אבל נסדק לרחבו, אם נשתייר ממקום הנחת פה עד מקום הסדק כדי שיעור תקיעה כשר, ואם לאו פסול. וכמה שיעור תקיעה, כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן:

ניקב וסתמו. דוקא שסתמו במינו ונשתייר רובו שלם ולא עכבו הנקבים שנסתמו את התקיעה, כשר. ואם חסר אחד מן התנאים הללו, פסול:

שופר שנסדק כו'. [כחב הר"ב] דה"ל כשני שופרות. וכן לשון רש"י ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ולא נהירא דא"ה היינו דיבק שברי שופרות. אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו והיינו טעמא משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו. אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי וכ"ש דבק שברי שופרות וזו ואצ"ל זו קתני. א"נ [ה"א] יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ"ל. תו':

שנסדק. פי' הר"ב דוקא לארכו אבל לרחבו אם נשתייר כו' כדי שיאחזנו בידו כו'. ברייתא. ומסיק בטור סימן תקפ"ו דהיינו טפח ד' אצבעות בגודל שהן ו' בקטנה דאלת"ה אלא כשיעור התוקע לפי מה שהוא אדם הוה ליה למתנייה במשנה י"א פי"ז דכלים גבי הנך דחשיב ששיעורן הכל לפי מה שהוא אדם. וכתב הרא"ש ונקט האי לישנא כדי שיאחזנו כו' לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח כדי שיאחזנו כו'. ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע ע"כ ומ"מ הלכו אחר אדם בינוני ולא חשו לבן אבטיח וכיוצא בו. [ועיין בס' של"ה דף רכ"א ע"ב רמזי דינים אלו ותמצא מרגוע לנפשך].

ודבקו. פי' הר"ב בדבק [וכו'] וכפירש"י. ואע"ג דלקמן גבי ניקב וסתמו פסלינן שלא במינו דוקא התם בניקב שסתם הנקב בחתיכה אחרת [כלומר בחלל הנקב] דחסר הוא. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים. הרא"ש: