מסכת אהלות - פרק ה - משנה ד
מסכת אהלות - פרק ה - משנה ד
לָגִין שֶׁהוּא מָלֵא מַשְׁקִין טְהוֹרִין, הַלָּגִין טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַמַּשְׁקִין טְהוֹרִין. וְאִם פִּנָּן בִּכְלִי אַחֵר, טְמֵאִין. הָאִשָּׁה שֶׁהִיא לָשָׁה בָעֲרֵבָה, הָאִשָּׁה וְהָעֲרֵבָה טְמֵאִים טֻמְאַת שִׁבְעָה, וְהַבָּצֵק טָהוֹר. וְאִם פִּנַּתּוּ לִכְלִי אַחֵר, טָמֵא. חָזְרוּ בֵית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
פירוש ברטנורא : ביאור הענין על מסכת אהלות - פרק ה - משנה ד
לגין. של עץ או של מתכת שמונח בעליה זו שהקדירה מונחת על פי ארובה שלה:
הלגין טמא טומאת. שבעה. שאין הקדירה מצלת על כלי עץ וכלי מתכות כדאמרן:
והמשקים טהורים. שהקדירה מצלת על אוכלים ומשקים:
ואם פינה. המשקים הללו לכלי אחר שבאותה עליה, הכלי האחר מטמאן, שכל הכלים שבעליה טמאים, חוץ מכלי חרס. אבל הכלי הראשון שהיו המשקין בתוכו אינו מטמאן אע״פ שהוא טמא טומאת שבעה, שאם אמרת כן, א״כ אין הקדירה שבארובה מצלת על המשקין לעולם, ואנן אמרינן שהיא מצלת על אוכלין ומשקין:
האשה והעריבה טמאים. שאין הקדירה של חרס מצלת עליהן:
והבצק טהור. שהקדירה מצלת על האוכלים. ודוקא כל זמן שלא פירשה ממנה, אבל אם הגביהה שתי ידיה ממנה וחזרה ולשה, הרי זו מטמאה את הבצק: